אחרי שנגיד מברוק על עטיפת הקרטון המרהיבה (צורת מחברת ספירלות, צבעי אדמדם אפרפר, חלון עגול ובו נראים גיבורי העלילה), נלחץ בשלט על 14. מי שעדיין אינו מבין למה מחירי הדירות בתל-אביב מרקיעים – שיקשיב. "ז'ה טם תל אביב", שר תומר יוסף. שיר אהבה אמביוולנטי. באהבה כמו באהבה יש גם פה ושם בעיה.
התחלתי בשיר הזה כי הוא משוחרר מהאפרו-קריביות שעברת כחוט באלבום החדש של תומר יוסף שפעם, לפני שנים, הצחיק אותי בקומדי סטור ברחוב בן יהודה, כשהיה לי טור בעיתון על סטנד אפ, וששנים אחרי כן – כתבתי על הופעות שלו במועדונים אפלוליים בעיר הזו, שעושה לך חשק לארוז מזוודה ולמצוא איזה הר, אבל אתה לא יכול בלעדיה, וגם על חגיגת הדאנס הקוסמופוליטת שלו בהרפתקת "בלקן בוקס".
לא שיש לי משהו נגד מוסיקה אפרו קריבית. נהפוכה: רגאיי עושה לי את זה כמעט כמו כל אדם ממוצע, כולל סקא, רוק סטדי וקליפסו, מקשיב כמו תייר סקרן ונלהב שמגיע לבקר בג'מייקה. אבל הנה שיר שהוא תומר יוסף מתל-אביב כמעט נטו, גיטרה אקוסטית, מקלדת קסיו, שנסון איטי נוגה, מהול בהומור. זה תומר יוסף שהוא כמעט אנטיתיזה לאלבום. לירי מאוד. רומנטי מאוד.
לפי הטקסטים והצלילים, זה תקליט מאוד "אורבני" במובן הקוסמופוליטי, אבל מתוך תחושה ברורה של הכי כיף ובטוח בבית. למשל: שיר 13 המצוין שנקרא "פרח מקומי" – שלוקח לטוקיו. תומר יוסף כותב על מצוקה שהחלה אחרי שטעם טעם של "פרח מקומי". המועקה נוצרה על רקע הטראומה – נופל על מדרכה בטוקיו ונזכר בערגה במדרכות של יפו בלילות, כי אפילו אין לו מושג איך אומרים "אני צריך עזרה ביפנית".
הפרח המקומי הוא ככל הנראה משהו רעיל למדי שהופך למטפורה של זרות וניכור. חיפוש העזרה והרצון להינקות מהרעל (הפרח) מביא אותו לתובנה מחודשת ביחס להערכתו את הבית, מעדיף את מדרכות יפו על פני טוקיו הענקית, המודרנית והמאיימת.
תומר יוסף כתב בפשטות יפה על תחושת ניכור. המוסיקה משדרת את הסיפור בקצביות תזזיתית, נגיעות ים-תיכוניות, קונטרסט רך של צליל חליל, טונים גבוהים דרמטיים, קולניים מאוד, מעבירים את תחושת הבהילות. לא תמצאו כאן את ההומור שלו, לא בידור. גם זה תומר יוסף החדש.
ואם לחזור הביתה – אז השיר הפותח – "לאן" שאומר – אחרי שהייתי בכל חור בעולם "תמיד תרצה לחזור לאמא". כאן אנחנו עם תומר יוסף בג'מייקה רקידה-קלילה. וגם בהמשך "תן לי לעוף" – רגאיי – מהקליטים-מלודיים והיותר להיטיים בדיסק, מושר בטון גבוה יפה, מתאר את דרכו הרצויה. יוסף מאט קצב לשיר געגועים לילדות – "יפה באמת".
אבל אם להוציא עוד להיט מהדיסק – זה "כאלו מילים" – שיר על יחסים בעיבוד אקוסטי יפהפה בהפקתו המוסיקלית של תמיר מוסקט. תמיר מוסקט השאיר עקבות בולטים. שניהם הרי מאותו הכפר המוסיקלי הקוסמופוליטי. בלקן הולך עם אפרו מגיע עד מוסיקה חסידית.
יוסף חרז על יחסים. הוא מוכן לבכות, רק אם היא תחייך. המשפט הכי יפה שמצאתי בטקסט. נושא נצחי, נדוש: הגבר מוכן להפוך עולם כדי לקבל ממנה משהו, אצבע (בקטן), הקסם ההוא (בגדול) יצא שיר קופצני, ביט אפרו קריבי, אבל הטון מסייג את השמחה. השיר שומר על קצב קבוע, אקורדים פשוטים, לא מהלכים מלודיים מרחיקי לכת, אבל ההפקה המוסיקלית יצרה משהו מהודק. יוסף קליל, משובב נפש, אבל יש משהו מאוד יפה, חם ואותנטי בפופ שהוא מייצר, הפעם בעיבוד אקוסטי פריך יפה.
קריצת העין של "כפרה" ("קחי טקסי הביתה כפרה לפני שיהיה מאוחר") מאת יענקל'ה רוטבליט היא ים-תיכוני פריך-מקפיץ עם אלמנטים אפרו-קריביים. ועוד אחד קליל באווירה קריבית על "ציפיות" מיחסים מנקודת מבטו עליה.
"ליד המקרה" – סיפורו של יושב בקפה והרהוריו על מי שמתיישבת מולו. אפרו רגאיי מלודי בקצב ובטון מתונים ועם הרמוניה קולית בעיבוד יפה לחליל.
14 שירים? מסיבה נונסטופ? נו דאל מומנט? יוסף אינו מוותר על שירים אישיים, פחות אפרו כמו "שיר לסבא" המקסים, וגם הפאנקי של "נשברה לי הגיטרה" – שמנסה לומר משהו על מוזה מתעתעת ויצירה. לא כל רגאיי ראוי להיכנס: על "רואה לה את הלב" אפשר היה לוותר כדי שהדיסק יהיה אורגני יותר. גם כך – פרח קריבי מרהיב מזן מקומי.

הפקה מוזיקלית: תמיר מוסקט. עיבודים: תמיר מוסקט, תומר יוסף ואיתמר ציגלר