קול מלוחשש, טקסט כאילו-דרמטי (קר לה ורע לה, אבל יהיה טוב) אבל רזה מאוד, פונקציונאלי, משרת הפקה אלקטרונית ממוקדת לרחבות הקלאבים. הוא (הטקסט) חמק ממני, הלך לאיבוד בתוך הקונספט של ההפקה.
הצלילים הכניסוני קלאב המוני שבו הסאונד משרת אווירה. אמילי קרפל, שעובדת עם תומר אדם לנצינגר, מעדיפה לאבד זהות כדי לשרת את ההפקה הכי עכשווית. חבל כי דוקא במהדורה הקודמת שלה ("נמשים") שמעתי פופ אלקטרוני טוב, שירים ולא לחשושים. לא חייבים להיות עדכניים עד הסוף. מוסיקה אינה רק צו אופנה. צריכים להיות בה כמה אלמנטים שמגיעים לפני תכתיבי הסגנון, אפילו לפני שהשיר מיועד להיכנס למקבץ להיטי חורף, ואחרי כן להתפוגג כלא היה.
אההה, שוב מנסה / לא לאבד את זה/ לא רגועה/ דם, זורם בעורקיי/ הדופק מהיר מדי/רודף אחרי/ כמו משחק/ עד שהאור נדלק/ ספרתי לאחור / רק הכפתור/ מקפצה מלמעלה עד הרצפה/ לוחצת עד שמשנה/ את כל התמונה/ קר, רע לי ומר/ דרך היום מוצאת,/ סיבה למחר/ ומה, מהי דמעה/ אם תחפש תמצא, דרך מוצא/ כמו משחק…