את הקו של וליאמס מכנים "אדאלט פופ", לא מוסיקת טינאייג’רס לא "אמצע הדרך" אלא פופ בוגר. רובי ויליאמס מחפש את הקהל שלא מנשק את תצלומיו. באלבומו החמישי מנסה רובי להיכנס לליגת העל של הז’אנר הזה, לצד זמר כפיל קולינס. גיטרות רוק, קצת סול, גם מיתרים ומקהלת גוספל. בלדות יפות כמו "לאהוב מישהי" בסגנון פרדי מרקיורי, "שיר נאני" לכבוד סבתו המנוחה. שירים על עצמו כפופסטאר במצוקה ב"כמה מוזר", חשבון נפש ב"מונסון". ומתוך הגיוון המוסיקלי, יוצאים דברים טובים
