פולארויד – שיר שנשכח ממני. השיר האחרון שהייתי מהמר, שמשינה תחדש. החזיר אותי ל"משינה" 1988. שיר קטן, לא להיט ענק בהשוואה לשירים אחרים באלבום ההוא כמו "שלג צח", "אהובתי", "ברחובות שלנו". מה זה? משינה משחררים גירסת אנפלאגד לייב לכבוד מופעי החורף. ככה זה אצלנו: החורף מנתק את הגיטרות מהזרם המרכזי. קצב מידטמפו, לא מנגינה שאתה מחבר לאוסף הלהיטים הגדול של משינה, ובכל זאת מגלים מחדש קסמו..
מחשבה שעוברת, רגע של הרהור על החיים, על אמונה מול הקיים, וגם סוף טוב שמחזיר לקרקע המציאות. שיר קלידים במסורת האלקטרופופ של השמונים. גרסת האנפלאגד החדשה פחות מלנכולית מהמקור. יש בה חיוך במסגרת אווירת הלייב האקוסטית. אני נשאר עם משינה של 1988, אבל נהנה גם מסוג של פולק שמעניק לשיר יופי אחר. (2 הגרסאות להאזנה למטה)

התנועה שגוברת שוב גובלת בטירוף / בחורה שעוברת מבליטה את הגוף
אם חוצה כביש עם ילד שעדיין לא ראה / איך כבו שמי התכלת איך עולה סערה
ואת עצמי אני שואל / אם אלוהים חומד לצון / למי צריך להתפלל / כדי לישון בשקט
מחשבה שעוברת משאירה אותי חשוף / זה מצחיק האמנתי שאולי אוכל לעוף
ואת עצמי אני שואל / אם אלוהים חומד לצון / למי צריך להתפלל / אני מפליג אל הדמיון
תמיד רציתי בדברים / שלא היו לי מעולם / מתעורר את לידי / וכל הפחד נעלם