אהוד בנאי אנפלאגד? תמיד יש פעם ראשונה. תפס בלטה בישיבה רצופה. עמי רייס בפסנתר לצידו. רביעיית מיתר מאחוריו. פעמיים-שלוש קם ממושבו, נדמה לי לא רק כדי לחלץ עצמות.
גילוי נאות: אהבתי לאהוד בנאי אינה תלויה/ מותנית במסגרת המוסיקלית שבה הוא בוחר. תנו לי אותו אקוסטית בודדת באווירת מרתף אפלולי – וארד לשם. תנו לי אותו הבי מטאל – ואמות מסקרנות. תנו לי אותו אפרו קריבי – ואגיע לחגוג. צליל אוריינטאל – תזמורת חתונות – ואלך על זה בכפיים.
אבל הפעם התכנסנו לאקוסטי למהדרין. שלושה שירים ראשונים, וכמעט כתבתי: זה לא זה. תחזירו לי את אהוד בנאי חשמלי. אפילו "בלוז כנעני" אהובי, עדיין לא בישר בשורות. אבל בהמשך התחולל משהו שהוציא אותי מהערב הזה בתחושה של – הייתי נשאר למופע השני שהתחיל בחצות וחצי, זה שהוסיפו לאור הביקוש.
אומר את הדברים בפשטות: בעיבודים אחדים לכלי מיתר ופסנתר – השירים של בנאי נפתחו כמו פרחים באביב, נשמו נשימות של חיים חדשים, קיבלו עוצמות מחודשות, וככל שהערב התקדם – חשת כי נוצר משהו אורגני בשידוך הזה. ב"מהרי נא", ב"עיר מקלט", ב"עבודה שחורה" בדואט המקסים עם מאיה בלזיצמן של "עיירה בדרום". ב"עגל הזהב". אגב, לא הייתי מתנגד שהמפוחית של אהוד הייתה מצטרפת.נשמה לי שהיא לא הייתה משבשת את הקונספט ואפילו משפרת.  
לא אומר שגילינו אהוד בנאי חדש, אבל המסגרת האקוסטית-קלאסית הזו, מבליטה מחדש את קווי המתאר של שיריו, והוא, כזמר, מצליח לחבור אל הקלאסי ולהוציא מהשירים האלה את המיטב בעיבודים שאינן נטע זר, אלא מקיימים יחסים של אהבה איתו. ובמשפט אחד לסיום: שווה להריץ את הערב עוד פעם או פעמיים.

שירים: אביא לך, מלנכולי, בלוז כנעני, נגעת בצמרות העצים, איש ציפור, הופעת מילואים, דוד ושאול, הכוכב של מחוז גוש דן, אבן ספיר, מהרי נא, עיר מקלט, עבודה שחורה, היום, עיירה בדרום (דואט עם מאיה בלזיצמן), עגל הזהב, אודה לאל הדרן: עד הפעם הבאה, אסתר.
נגנים: עמי רייס – פסנתר, עיבודים והפקה מוסיקלית. גליה חי – ויולה, מאיה בלזיצמן – צ'לו, חן שנהר – כינור ראשון, ניצן קנאטי – כינור שני