קחו כיוון אחר. צאו מהחדרים האפלולים, רדו מהבלדות הנוגות, מזרחית – Out, רוק – פאסה. תחשבו בשפה גריילסאמרית תמימה וראשונית. שירו עם הזוג "טו דו דו". נשיקה עמוקה זה כל מה שאני רוצה. תגיעו עד בלוגראס, צועני, קלטי, חסידי. רגאיי.
על המילים המודפסות של השיר ("טו דו דו") מצולמים הזוג מיכאל ושמרית גריילסאמר עם גיטרה במיטה. אבל הזוג גרייילסאמר לא ישחק אותה ג'ון ויוקו של מייק לאב נוט וור. תנו להם לערבב צרפתית ועברית, תנו לרוח הקוסמפוליטית לנשוב במפרשי התא המוסיקלי המשפחתי הקטן. מייק לאב טו דה מיוזיק. הם רוצים להגיע הביתה ואל ההצלחה בחיוך טוב ובשלום.
מיכאל גריילסאמר הוא תופעה אקזוטית במוסיקה המקומית. ליבו בפריז, והוא כאן. טעמיו מסמנים מסלול פולק, מתהלך עם מפה ויורד לשביליו השונים. "את עצמי מזהה באותה תמונה" שרה שמרית במה שנשמע פולק קלטי במקצב מהיר. צליל הכינור כמובן מתאים.
מילים? "מי זה מי זה מי זה מי זה מי זה מי זה מי זה /יושב חושב כאן בציון/התגעגעתי המון /אל הימים בהם תקווה /עוד לא אבדה /נזכר בילדותי/איך במגרש השכונתי/ביקשתי שיביא שלום/בעולמי"
בביקורת על הסינגל ("מי זה") כתבתי שאני מתקשה להאמין לטקסט המופרך והלא אמין. מיכאל גריילסאמר מתלהט על הטקסט הארכאי בתשוקה נוגה. המנגינה, הקולות, צליל הכינור לוקחים את השיר למבע תפילתי במקצב סוער ברוח חסידית. גם אם נאמין שרגשנות הזו אמיתית והטקסט הנמלץ תואם כוונותיו, עדיין השיר נשמע בומבסטי, אינו מעצים את החוויה אלא מקטין את הזמר.
ואז מגיע קול דק ותמים שמזמר מילות אהבה – "אם יש כזה דבר". טהור עד נאיבי. גם בטון, גם במנגינה. שמרית במשפט שחוזר על עצמו. מרוב שהוא חוזר, אתה מאמין שיש (דבר כזה). ואותו טון טהור ממשיך בקצב מרנין ל"לא מתגעגעת" – ומביע אכן רצון לחזור לתמימות ולדברים הפשוטים, כמעט כמו אותם קשישים שמתרפקים על – פעם היה כאן טוב יותר.מה טוב שהכינור הגריילסאמרי והמוסיקה הכמו חסידית מצלצלים יותר טוב מהמילים הקלושות.
Wherever I Go שמיכאל שר בשתי שפות (צרפתית ואנגלית) הוא פופ מלהיב שהיה יכול לזקוף קומה באירוויזיון (יותר מטו דו דו) שיר הרגאיי בדיסק נקרא "רוצה להיות איתך" – קלילותו מגיעה עד המשפא הכי פשוט "אני אוהבת אותך כמו צליל כמו מגינה" אבל אז מגיע קטע דיבורי על שלום ואהבה (באנגלית) של AJA שהוא תבלין אפקטיבי.
"תרקדי" הוא סוג של בלוגראס אסקפיסטי: הקשבה ללב תוביל לריקוד, וזה אחרי כל הפחדים וההזיות, והאכזבות. מה לעשות שטקסטים כאלה עוברים ליד האוזן, במיוחד כשהשירה נשארת מעט מאחור. ואז ממתינים להצלה מהמנגינה והקצב בהשפעה צוענית. הם מגיעים, עולים-עולים, שמחברים בין מוסיקת עם אמריקנית לרוח הג'אז הצועני מתוצרת צרפת. מיכאל גריילסאמר נמצא על האפיק המוסיקלי הזה שמגיע בסטקאטו. הזוג מתלהבים לשיר הקצב המהיר-מרקיד. הכינור נכנס לחגיגה, שבטח תהיה גדולה יותר בהופעה.
וגם הימנון מלודי מלהיב על עולם חדש בעיבוד שלוקח למחוזות קלטיים – "עוד מעט" שכתבה שמרית.
מכאן לוקחים טיסה לעיר השנסונים. מיכאל מתמקם יפה בגדה השמאלית שמעבר לסן שר יפה "גינסבורג", וצליל הכינור נכנס במהלך מחניף. ובסיום – רגאיי בפריז. חוזרים למפת הדרכים, גריילסאמר על תקן מדריך תיירים. בפריז יש גם מטרו וגם מוזיאון של פיקאסו. לא ידעתם? לא חשוב. תנו למנגינה, למקצב ולכינור המזמר להדריך. בפריז הם עושים את זה טוב מהמילים.