הכל שקוף

לי גאון

הייי פידליטי
4/5

לא הכל שקוף באלבום הבכורה של לי גאון. אם ביקורת צריכה להסתיים באיזו תובנה ברורה שמדברת על זמרת אחת, סגנון קוהרנטי, חוט שמקשר בין כלל השירים, אז יש בעיה.
אבל אם אפשר לומר "בעיה מעניינת" – זה האלבום הזה. כי לי גאון היא מסוג היוצרות שלקחה לעצמה חופש, חשפה עצמה בצורות שונות שיחד מרכיבות איזשהו קברט ייחודי.
קחו הטון השמיימי של "על פני ים" הפותח את אלבומה. מצומק-מילים, אבל משדר מנגינה פנימית שהיא חזקה ממילים. "לא מזיזה עפעף/ שחף עף מעל", שרה גאון לצלילי פסנתר נוגים, ומשאירה אותנו עם סיום האינסטרומנטלי (פסנתר ומיתר ) כדי שנמשיך לספוג את האווירה בלעדיה.
"הכל שקוף" (כשמו של האלבום כולו) הוא כבר פן אחר, טון אחר, קונטקסט אחר, סגנון סיפורי-קברטי-תיאטרלי, מנקודת מבטה האישית: "קוראת אותך כמו ספר כמו עיתון /תופסת בדיוק בזמן /קצה של חוט של עוד בלון /חולמת רגעים של מציאות / אוספת את הזבל וזורקת איזו שטות"
שרה על "שקיפות מדויקת" ביחסים ביניהם. השירה אוורירית, מפוכחת, טיפה מחויכת. נשמעת יותר כמספרת מהצד ופחות מי שחשה את. תיאור מצב של יחסים שקופים בינה ובינו, על שגרה בטון כמעט לקוני. העיבוד פאנקי-ג'אזי מפולפל.
ההיבט הנשי מתקדר קמעה לתיאור ציני של חיי אישה: סיפורה הפיקנטי של "נורית" החריגה שעומדת לפני חתונה. מתחיל בעיבוד יפה: צליל קלרניט ואפקט קצבי שמזכיר רקיעות סוס רתום לעגלה ומתפתח נפלא לואלס בשירת רבים. הוא הבטיח להפוך אותה לפרח מוגן. היא בכלל רוצה לשחק בסרט אחר. מהשירים היפים-מיוחדים של הדיסק.
המיוחדות של לי גאון קיימת גם בשיר פשוט יותר לכאורה "אתה לא יודע": "אתה לא יודע /איך נפרדתי ממך וחזרתי /איך עזבתי אותך והחזרתי /לא יודע /כמה קל לאהוב אותך כשאתה מחבק" 
טקסט פשוט, מנגינה צנועה וטון שמשדר אמינות. גאון יכולה לשיר מינימליסטי, ולשדר רגש. העצבות מגיעה ממתחת למיתרים. העיבוד וההפקה משאירים אותה בקווי המתאר הפשוטים היפים, וגם מעניקים איזה רובד אפלולי מלנכולי. שיר קטן מוסיקלית שאינו מתפתח לשום שיא. גם המנגינה משאירה אותו על מסלול מינורי בלי להמריא, ובכל זאת משדרת תחושה אמיתית. 
מנמיכה טון להארה אישית שברירית בגוף שני ובצליל נוגה ובמנגינה קסומה בשיר המטפורי "פלגים של מבוכה": "את נסחפת עם הזרם / לנהר של זכרונות/ אנשים בגדות השפך/ מנסים אותך למשוך" וגם: "אין מציל על חוף הפחד/עכורים מי מנוחה/ נשטפו זכרונתינו/אל אוקיינוס שכחה" כמה יפה. המנגינה, הקצב והעיבוד אכן לוקחים אותה למקומות האינטמיים האלה שאין בהם שום דחיפות אופנתית, אלא מעניקים למילים אווירה רבת יופי.
בהמשך הולכים קצת לאיבוד בתוך מבוכיה המוסיקליים: גאון צובעת בגוונים בלוזיים ג'אזיים קברטיים – את "ביקור אצל רות", "בוא איתי ליער" – בדואט עם פיטר רוט. ויש לה היבט קליל-הומוריסטי במקצב פאנקי ב"למה לא בא לי".
ואז חוזרת לטונים הנוגים-ליריים של "שנת שמיטה" ושל "סוכריה" האינטימי-מהורהר – "שיר אהבה כמו סוכריה שמתמוסס בפה" – שיופיו לא יתמוסס. ישאר לעד כמו לא מעט שירים באלבום הזה.  לי גאון  יוצרת-זמרת נבדלת-אחרת, הנשארת בעולמה. מספרת את עצמה מזוויות שונות, משדרת מיוחדות אותנטית.

*"הכל שקוף" יוצא ב-1000 עטיפות שונות בתמונותיהן – כל עטיפה ממוספרת וחד-פעמית, תמונתה – הודפסה על גבי שקף. לחוברת הפנימית צורפו בנוסף למילות השירים גם אקורדים.

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות