פעם שירי מחאה היו פולק ובלוז, אחר-כך פולק-רוק. לענקי המחאה קראו בוב דילן, ג'ון באאז, פיל אוצ'ס, ג'ון לנון. שרו שירים למען החופש, נגד מלחמת ויטנאם, למען זכויות האזרח, בעד מעמד הפועלים. גם בישראל שמענו פה ושם מחאה. שלום חנוך אחד. אהוד בנאי אחד. ככלל, זמרים מקומיים נזהרו כמו מאש משירים פוליטיים.
בסוף 2011 אני שומע מה שיכול להיקרא "שיר מחאה" מהצמד "אולטראס", הלא הם ששי צור (הכותב, היוצר) ודדי מישאלי (המתכנת). לא פולק, לא פולק רוק אלא סינתפופ (*). "עבדים ואדונים" – שם הסינגל גם שם האלבום מציג קולות סטנדרטיים, הרמוניה מעט מיימית, אוריינטציה מהוקצעת של סינתפופ. שיר שעוסק באדם המודרני, שאינו מוטרד ממלחמות ושלום, מזכויות האזרח אלא מדבר על. "הפרולטריון החדש" שהוא "בכלל לא מדוכא/ הוא סתם מת מבפנים" – דור ההייטק שמוכר את עצמו ונשמתו למי שמנסה למכור לו "חיים טובים", אבל בגיל ארבעים עדיין לא התחיל את החיים, כי שתיים עשרה שעות ביום הוא עובד כדי לרצות את בעלי ההון. מתאים בול למחאת "צדק חברתי".
בגדול, זה אלבום סינתפופ עברי טוב ששם דגש על טקסטים, שירים שאינם קורצים דווקא לרחבות. לעיתים מזכירים פט שופ בויז, לעיתים פורמטים של אתניקס. נראה שהבעיה המרכזית של אולטראס נעוצה בביצועים האנמיים משהו. שיר כמו "מסיבת פרידה" שפותח – ראוי לביצוע יותר אפקטיבי כדי לעוף למעלה. "סימן קטן" – הוא פופ דאנס (על יחסי הבינו-בינה) בעל פוטנציאל גבוה יותר. "אני שלי" שיר על אדם חסר זהות ובית שחי רק את ההווה – הוא מהשירים הטובים בדיסק, רמות פט שופ בויזיות.
כלוא כאן בכלוב מזהב/ ויודע שלצאת זה כבר לא אפשרי/ מרגיש די בודד, מאוכזב/ ורוצה להיות חופשי
תראה מסביבך, הם רבים/ עבדים מודרניים ברכבים נוצצים/ בגדים יקרים מסתירים/ שהלב כבר מת בפנים
עוברים הימים, חולפות שנים/ אתה מזמן כבר בן שלושים ו-/ מתי בדיוק אתה רוצה להתחיל את החיים?/ שתיים-עשרה שעות ביום למען בעלי ההון/ רק אל תנסה למכור לי שוב "חיים טובים"
בכלוב מזהב כאן כלוא רוב היום/ שכחתי איך השמיים נראים/ כלום לא השתנה/ כאן כולם עבדים ואדונים
הפרולטריון החדש הוא בכלל לא מדוכא/ הוא סתם מת מבפנים/ הילד שלך כאן אותך לא ראה כבר חודשים
עוברים הימים, חולפות שנים/ אתה מזמן בן ארבעים ו-/ מתי בדיוק אתה רוצה להתחיל את החיים?/ שתיים-עשרה שעות ביום למען בעלי ההון/ רק אל תנסה למכור לי שוב "חיים טובים"
עוברים הימים, חולפות שנים/ עברת את גיל חמישים ו-/ מתי בדיוק אתה רוצה להתחיל את החיים?/ שתיים-עשרה שעות ביום למען בעלי ההון/ רק אל תנסה למכור לי שוב "חיים טובים"
* סינתפופ (Synthpop) המוכר גם כ"אלקטרופופ", "טכנופופ" הוא ז'אנר שפרח בעיקר בשמוונים, בתקופה שהסינתיסייזר, ממזג צלילים, שלט בכיפה גם בתחום הפרוגרסיב רוק, אמנות הרוק האלקטרונית, הדיסקו ה"קראוט רוק" שהתפתח בגרמניה (להקה כמו "קראפטוורק") הפוסט-פאנק והניו-ווייב. חלוצי הסינתפופ הראשונים היו הרכבים כ – Yellow Magic Orchestra מיפן, אולטראווקס ו – Human League מבריטניה. השתמשו אז בסינתיסייזרים מונופוניים כדי להפיק מוסיקה בעלת סאונד פשוט. גרי ניומן וה – Tubeway Army, הרכב פאנק וניו וייב לונדוני, היוו השראה להתפתחות הז'אנר. הדור השני של להקות פופ אלקטרוניות כבר הראה התפתחות משמעותית – Soft Cell, Orchestral Manoeuvres in the dark, Japan, Depeche Mode בבריטניה, להקות סינתפופ מובהקות כ P-model, Plastics, Hikashu. ההתפתחות התבטאה גם טכנולוגית בסינתיסייזרים פוליפוניים, Midi, ביטים של דאנס שחברו לתנועה שנקראה New Romantic, שזוהתה עם להקה כמו "שפנדאו בלט" ובהמשך "איריז'ר" ו"פט שופ בויז" שנחלו הצלחות במצעדי הדאנס. הסינתפופ, הפו האלקטרוני מעולם לא מת. הרכב כ – La Roux הוא אחת הדוגמאות הבולטות לקיומו.
אולטראס – עבדים ואדונים
