נדודים

נתנאלה

היי פידליטי
4/5

בשיר השני, "נדודים", מטפסת נתנאלה במנעד קולה באופן שמעולם לא שמעתי אותה שרה: "האם קולך יוסיף להצילך/ ולא יסבול תנאים?/ בסוף היום אביט על האתמול/ איך נשמתי עוד בי"
אולי השיר הדרמטי ביותר שנתנאלה ביצעה מעודה. לחן מורכב, משתמשת בקולה בגוונים שונים. עיבוד עשיר. עוצמות הרגש מובילות לשאלות חיים קשות הקשורות בנדודיה ("לוקחת את עצמי למקום שלא נגמר") אבל מגיעה גם לתשובה-מסקנת חיים: "ולא אמעד יותר/ על חלוקי נחל ודעת/ את הנופים ההם לא אראה לעולם!"
מצד שני, החזרה לארצה, אינה לגמרי מנחמת. השיר "לחזור" שפותח האלבום החדש אפוף כאב, תמיהה, סימני שאלה קשים – כשהצלילים הם אור בקצה המנהרה – צליל אקורדאון, קול תפילה. אבל בסופו של דבר המסקנה עגומה – הרבה לא השתנה – מלחמות חוטפות ילדים, אפילו הגשם אינו ממהר, והחורף נכלם (האנשה יפה)
השיר מתפתח בעיבוד אווירה משדרג (סולו חשמלית, צליל קלידים שמשרת תחושת געגועים) קולה האקזוטי – של נתנאלה נישא על מלודיה וקצב שמטעינים הדרמה האישית בעומק רצינותה.
הדיסק מסתיים בשורות "נדמה כי באתי עד לכאן/ אך לא הגעתי מעולם" ("שיר הנצח – לא אשכח")– מוסיקה ועיבוד בעלי מקצב נוגה ורציני מאוד.
לפני למעלה משלושים שנה התאהבנו בקולה הנדיר בשירים כ"שיר היונה", "ימים לבנים, "הליכה לקיסריה", "היה לי חבר היה לי אח", "עמוק העצב בעיניים", "עוד יבוא היום". נתנאלה  עזבה לשוודיה  באמצע  שנות השבעים והלכה בעקבות אהובה פול טאבו, חזרה לארץ להתגורר בעין הוד ושוב ארזה וחזרה לשוודיה. ואז והיא שוב שבה מעיירה שוודית קטנה ליד גבול נורבגיה לארץ. אחרי שובה שמעתי אותה ב"ימי זמר בחולון" 2009 בערב שנקרא "פנינה לצווארה", שבו אירחה את שלמה יידוב.  
"פנינה לצווארה" הוא כמעט שש דקות של שיר חורפי, פסנתר נוגה, טון עמוק מלא ערגה וכוונה. כמעין אגדה על אהבה שלא התממשה. עיבוד ניו-אייג' יפהפה קולות חלומיים שנשמעים צלילים מהמזרח הרחוק. צליל נשיפה (ניצן עין הבר) וגיטרה (אבי סינגולדה) מעניקים גוונים אפקטיביים. משיריה היפים ביותר של נתנאלה.
לעומת הטון הנוגה, מנסה נתנאלה לשון פיוטית ציורית בשיר קצבי ריקודי "כתם אדום" – צעד תימני חובר לצליל קלטי, כדי להעניק ל"כמהה לנסות יין נשיקות" את שמחת החיים. והעיבוד אכן לוקח לחגיגת צלילים מלאת מצב רוח טוב.
ואז הקונטרסט, קולה הנמוך חובר לצליל הפסנתר, כדי להשמיע את טון עצבותה-ערגתה, כשהיא שרה "אהבה", נעטפת בצלילים אקוסטיים, משתפת נופים ארצישראלים בתחושת התשוקה לאהבה.
"בין קמטי הזמן" עמוס במטפורות והתפלספות ("זכרונות קפואים לא ניתן לזנוח/ גם הזמן זקוק למנוחה"), קצב מידטמפו, "מקהלת קולות", שאינה משתלבת. הדרמה שנתנאלה מנסה לייצר אינה עוברת. .
"מה יהיה הסוף" הוא מין שיר מחאה-קיטורים מפתיע על המצב בארץ, הצלילים נוטים לרוק (שילוב של חשמלית), אפילו צבע קולה שונה לחלוטין בתחילת השיר. נתנאלה שואלת "מי נושא באחריות" "למי איכפת", "מה יהיה הסוף". לא הטקסט ולא המוסיקה משתלבים במוסיקה שלה באלבום הזה. נתנאלה לא איבדה דבר בטון, במנעד, בהגשה, זו אינה נתנאלה אחרת, בשירים אחדים אף משובחת יותר. אבל התחושה בגדול היא שהיומרה האומנותית לא תמיד הצליחה להביאה לקוהרנטיות שהופכת דיסק ליצירת מופת, ועדיין יש בו רגעי הקסם בלעדיים.

עיבודים: נתנאלה וגיא וינגרטן. הפקה מוסיקלית: גיא וינגרטן

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן