לפי הקצב המהיר, נשמע כמעט פופ סיקסטיז, רק שהמילים הם לא קיטש של לב אוהב שבור, אלא ניסיון לחשבון נפש קטן בפרץ רגשות גדול והחלטי שאומר מבחינת הדובר – שחר של יום חדש. עדי הראל נשמע כמי שהקיץ מלילה חורפי ליום שמשי, ופתאום הכל מתבהר בתחושה של – זה לא מסנוור. אפשר להתרגל.
הקצב אינו מותיר מקום של תהיות – פרט להאטה אחת יפה ב"שם אוכל לעצור" שהיא אקוויולנטית לתוכן. העיבוד וההפקה לקחו את הפסנתר והגיטרות להידוק מלוטש ומהוקצע. גם הביצוע של עדי הראל  – מדויק, מעניק לשיר אותנטיות. מועמד ללהיט, ולמרות פשטותו – לא סטנדרטי.

סימנים מראים שזה נכון/אחרי כל השנים בחוסר ביטחון/אפשר לנשום ולהרגיש מרחב
אנ’לא יודע מה נכון/נצמד אל האינסטינקט בביטחון/שיש עוד זמן ויש גם לי מקום/הוא מתגלה עכשיו
שם אוכל לעצור /להביט סביב/אם יש עוד מה להגיד/כי כמה כבר אפשר לשתוק
סמנים מראים כיוון נכון/למרות כל הפחדים וכל השיגעון/אפשר לאט להתרגל לאור
אנ’לא חושב בהגיון /רק נצמד אל האינסטינקט בביטחון/שיש עוד זמן ויש גם לי מקום/הוא מתגלה עכשיו
שם אוכל לעצור /להביט סביב/אם יש עוד מה להגיד/כי כמה כבר אפשר לשתוק
ואיך כשמשתנים/הכל יוצא כל כך פשוט /ישר מהגרון/בלי להרגיש /אמרתי את כל האמת

* עדי הראל – הוא במאי קולנוע. סרטו "האני" זכה בפרס ראשון במסגרת סרטי סטודנטים בפסטיבל "דוק אביב".

צילמה: סיוון מור