מישהו מוכן לוותר על המושג "מוסיקה מזרחית"? למישהו איכפת לקרוא לשירים טובים שנוצרים כאן "מוסיקה ישראלית"? הבלבול הרי נובע לא משום אי קיום של ז'אנר מזרחי אותנטי, אלא מערבוב של תחומים חברתיים-כלכליים ומוסיקליים.
מעולם לא יכולתי לשייך את עמיר בניון לז'אנר ה"מזרחי". מבחינתי הוא קודם כל יוצר ישראלי שספג השפעות, בעל סגנון משלו, שאינו ממחזר נוסחאות בשיטת הקונפקציה. ישי לוי הוא זמר הטנור האולטימטיבי של הזמר הישראלי, שהתביית גם על מוסיקת הכפיים, זו שמתאימה לאולם השמחות הישראלי. למפגש כזה – בין היוצר הנפלא לזמר המופלא לא ציפיתי. זה קרה, ולא בקונטקסט של "מוסיקה מזרחית" – והתוצאה מרטיטה, קול הרגש שלוקח את ההארה של הדובר בשיר לפסגות רגשיות, החבירה של עמיר בניון בקולות. המפגש של ישי לוי עם המוסיקה של בניון הוא צומת שמניב פרי תחושתי בשל ועסיסי. הרבה דברים טובים.

"את" פסטיבל הפסנתר 2012

את מאז ומתמיד , את / אפילו בימים שכמעט נכנעת / בסופו של דבר נשארת / אפילו בימים שהכל נגמר/ את תמיד נשארת את / את מאז ומעולם את / אפילו כשהיה קשה לזכור/ בסופו של דבר את זכרת / אפילו כשגירשנו מעט את האור / בסופו של דבר את הארת / את החיים שלי באור כזה שמח/ שמאיר בי גם הרבה דברים טובים / בעצמי בעצמך / עכשיו הכל סביבך מאיר
כן את, כל הזמן פשוט, את/ אפילו כשהיה קשה לזהות /אני זיהיתי מיד שזאת את / אפילו כשהפכת למשהו אחר / בסופו של דבר היית את / שהארת את החיים שלי / באור כזה שמח / שמאיר בי גם הרבה דברים טובים / בעצמי בעצמך / עכשיו הכל סביבך מאיר
את החיים שלי / באור כזה שמח/ שמאיר בי גם הרבה דברים טובים / בעצמי בעצמך / עכשיו הכל סביבך מאיר