אנפלאגד

משינה

בארבי ת"א
4.5/5

גילוי נאות: יש לי חולשה לא קלה ללהקת משינה, 28 השנים שחלפו מאז הוקמה, לא גמלו אותי. מי שבא לו לנטוש את הכתבה כבר בשלב הזה – אין בעיה. נטוש בעוד מועד. עכשיו, כשנשארנו, אני והמעריצים הותיקים עם הצעירים לבד, אפשר לדבר על הערב של משינה אנפלאגד בבארבי. 
לפני כן מבוא קצר: פעם, לפני איזה 17 שנה נפרדתי ממשינה לשלום במופע סיום בפארק הירקון. הצגת הרוק האחרונה אחרי אסון ערד. פרישה בשיא. יובל, שלומי, איגי, מייקל ואבנר נופפו לשלום. נופפנו בחזרה, והרגשנו סוף תקופה, פרידה מזן חדש, שצמח כאן, של מוסיקת רוק ישראלית . אני זוכר שכתבתי אז משפט כמו: השירים של משינה נכנסים לפנתיאון של הרוק הישראלי. כל אחד צריך בסוף למות. משינה מתה, עם ראש זקוף ובשיאה. משהו בחייהם הולך להשתנות, גם בחיינו. ספטמבר 1995.
ואז התברר שלא כל כך פשוט למות. משינה קמה לתחיה מתמשכת. אני לא יכול לומר בברור – האם הייתה זו דרישת הקהל, או מצוקת חברי הלהקה, או גם וגם, אבל התברר שגם הדרישה וגם המצוקה הסירו את תכריכי הלהקה.
7.1.2012 מועדון בארבי. מה השתנה בחיינו, בחייהם? בכל זאת 17 שנה מאז מסיבת הסיום. מוסיקלית, לא הרבה, אבל מתברר שלזן המשינאי לא נמצאו תחליפים מסעירים ברוק הישראלי. כלומר: יש מקום להוציא עוד מארז חדש הפעם תחת "משינה אנפלאגד" אחרי המארז של "עסקי הרוקנ'רול" וגם ליישם במופע.
את בארבי מעולם לא ראיתי ככה. במה מוגבהת במרכז. משינה + יעל דקלבאום + פיטר רוט ישובים במעין מעגל. מנורת שנדליר ענקית תלויה מעל, שנדילרים מפוזרים על הבמה. נרות, כמובן. הם ישובים. הקהל יושב סביב-סביב במפלסים. עסקי הרוקנ'רול? שאול מזרחי האיש של "בארבי" אומר לי – זה רק לשני ערבים. בארבי הוא מועדון של רוק בועט ובעמידה. ככה יימשך. הוא רוצה לשמור על המותג, ויחד עם זאת לעשות משהו שונה ומיוחד. 
מה שבטוח גם משינה רוצה לשמור על המותג, יש לה רישיון לאנפלאגד שהוצא עוד ב-2008, וחוץ מזה – למה לוותר, כשאין להם שום דבר אחר שבשבילו כדאי. סך הכל – המותג יחודי, רציני, מקצועני. יש לו מניות.
טוב, מבקר נכבד, מספיק עם התירוצים וההצטדקויות. איך הייתה משינה אנפלאגד? עוד וריאציה לא "בועטת" על משינה? השורה התחתוונה היא שהאנפלאגד של משינה מודל 2012 הוא אנפלאגד שעושה דברים טובים לחומרים של הלהקה, בטח אינו מבייש את המותג. נכון, את הסולד אאוט של השנים האחרונות עושים, מה שנקרא – הישן והטוב. הקהל הגדול עדיין מחפש את הישן, המוכר והטוב. הזוג שלידי כמעט טיפס עלי החל מ"רני מפריז" וירד ב"משהו קטן וטוב". לא שזה לא היה תמיד. אבל באין תחליף חדש לישן והטוב, מסתפקים יותר ויותר בישן והטוב המשתבח כיין נושן.
כמעט הכל עבד טוב בפורמט הזה.הסאונד האקוסטי, הבמה החד-פעמית, התאורה היפהפייה, יובל בנאי, שנתן להרגיש את החיוך והעצב והשמחה מבפנים, שלומי ברכה, שרוחו היצירתית ממשיכה להקים לתחיה את הלהקה, וגם איגי, מייקל, אבנר. מה-אהבתי? התענגתי. מבחינתי – קלאסיקת הרוק הישראלית במיטבה עם בונוסים  – יעל דקלבאום הנפלאה ופיטר רוט המקצוען. מה כתבתי בשורה הראשונה? אתם צודקים,משחק מכור, אבל בלי קשר – היה אחלה ערב.

צילום: מרגלית חרסונסקי 

שירים: פוליטיקה, להתראות נעורים, אישה, בדרך אל הים, פולארויד, את לא כמו כולם, לא יכול לעצור את זה, מעבר להרים, קצוות, מדורה קטנה, התשובה, אכזבה, בספסל מול האגם,אבל אין, נאצר, כולם אומרים י תיזהר, הכל עוד אפשרי, קאונטרי ג'ו, אין מקום אחר, רני בפריז, נגעה בשמיים, אחכה לך בשדות הדרן: דני, כוכבים, משהו קטן וטוב.
השתתפו: יובל בנאי, שלומי ברכה, איגי וקסמן, איגי דיין, אבנר חודורוב. אורחים: יעל דקלבאום, פיטר רוט.

משינה אנפלאגד – קטעים מההופעה

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות