ליידי שרה בלוז

בילי הולידיי

דיסק כפול הליקון
4.5/5

"ליידי שרה בלוז" – כמה כבר משומש השם שנתן לה הסקסופוניסט האגדי, לסטר יאנג. השיר, הספר האוטוביוגרפי, הסרט, האוסף. חוזר חלילה. אי אפשר כנראה להיגמל, כמו שאי אפשר כנראה לחדול מבילי הולידיי. היא לנצח. עובדה: אין ספור האוספים שיצאו משיריה – וממשיכים לצאת, שנות השלושים-ארבעים-חמישים.
בלוז או ג'אז, איך שתגדירו את שירתה. איך שתחלקו את הקריירה שלה. איך שתשייכו אותה מבחינת הרכבים (להקות קטנות, הרכבי סווינג) איך שתקראו את הביוגרפיה שלה, שאינה ממש קורות חייה של "ליידי"
אז הנה עוד אוסף של 40 שירים שמחולק לשניים: "ליידי דיי" ו"הסטנדרטים". הבדלים? לפי העורך יוסי אקצ'וטי – הראשון מכיל שירים המזוהים איתה ביותר, השני "פנינים נוספות שלה". לא בדיוק משמעותי. מעבר להגדרתה (היא לא היתה זמרת ג'אז במובן של אימפרוביזציה – סקטינג) היה בהולידיי משהו מאוד אותנטי, נטול מניירות. קול שסיפר את סיפור תחושותיה, שממשיך לחלחל באזושהי עצבות שמגיעה ממעמקיה.
הקלטות? God Bless The Child שהיא כתבה עם ארתור הרצוג הוא הקלטה מ-1957, והרימסטרינג עושה איתו חסד. Lover Come Back To Me – הקלטה מ-1952 – יופי כולל הפריכות של צלילי אוסקר פיטרסון על הפסנתר. I Wished On The Moon – כאילו הוקלט אתמול, כולל צליל הסקסופון הבשרני החם של בן ובסטר, החצוצרה של הארי "סוויט" אדיסון (השניים מלווים אותה גם ב – Body And Soul), אבל ב – Fine And Mellow מ-1939 שומעים את התקליט הישן. גם That Ole Devil Called Love אינה ההקלטה האופטימלית, יחסית לאחרות, אבל יחסית לאמצעים של 1945 – ממש בסדר. כנ"ל The Man I Love מהקלטה חיה מ-1946. בגדול, מכל האוספים של הולידיי, לאוסף הזה יש הסאונד המתקבל ביותר על הדעת.
מה מחזיר את בילי הולדיי מהמאה העשרים למאה העשרים ואחת? ריגוש: זה יכול להיות שיר אחד שנקרא Strange Fruit, שנכתב בעקבות לינץ' בשחורים. תובנה: השילוב הנדיר הזה, שאינו יכול להתרחש בתקופתנו בין נגני על אגדתיים לזמרת אחת ויחידה. הטון, והצליל שהם מעל ומעבר להתרפקות נוסטלגית.

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות