זה דומה מאוד לקודם שלו. המלודיות, סול-מלו מיוסיק. הקול הסקסי הרך והגבוה. הפקה באווירת דאנס סולידית. המתכון נעים ומלטף, אבל חוזר על עצמו. העיבודים לא שופעים המצאות, שומרים על קצב בסיסי. קרייג בחר תלם של צלילי נועם מלטפים, בלי לנסות להיות מדי מקורי. הוא לא הסטיווי וונדר של האלפיים.
מה שבכ"ז משכנע אצל קרייג, אחד מהכישרונות הגדולים שצמחו בתחום האר.אנ.בי הבריטי – שהוא מאמין בטקסטים הרגשניים, שהוא כותב-שר, כמו "לא אוהב אותך עוד", והטונים החלקלים שבלעז מכנים Smooth יוצאים לו נקי נקי.
שירים על אהבה נפתוליה. המוסיקה ה נשמתית, סןל פול מיוסיק, רכה ומתוקה, מעוטרת בביטים סטיל דיסקו, לעיתים יותר אנרגתית. קרייג ומפיקו, מארק היל דאגו לסאונד מאוד מלוטש ועדכני שמצטיין גם בקולות הרמוניים יפים ב"דרכים נפרדות" בסך הכול, קרייג ממשיך בקו של סול מיוסיק מאוד ידידותי, מחניף ומפנק את האוזן.
