השיר לא כתוב ב"מזרחית", אבל כותב הטקסט יכול לעבור בקלות למגרש השני ולהתקבל שם בברכה. מסוג אפיזודות המשבר שהאוהב אומר: מה כל השנים לא חשת נאהבת איתי? איך לא הרגשתי? איפה טעיתי? עצוב, לא? אותי זה מצחיק.
אביהו שבת מנסה להישמע מלנכולי עד טראגי, כשהוא שר את "טראומת האהבה" הזו. לא סתם סימנתי מרכאות. אני לא מאמין בטקסטים כאלה. גם אינני קונה ניסיונות הריכוך בטונים המחניפים כאילו מזוככים, שמנסים לשכנע בכנות החוויה, וגם הסיום מלודרמטי אינו מציל מהעדר אמינות. גם ספר טלפונים יכול לצאת נוגה ומדוכדך מגרסת אביהו שבת למילים של יפתי.
אביהו הוא כבר "שבת" לא רק בהוספת שם המשפחה לשמו. תן לטון הלב לדבר גם אם השיר אינו אולטימטיבי, ואתה מתקרב לסוד הקסם של אבא שלומי. הפנייה למכנה המשותף הכי רחב וארוך הולידה נעימה מלטפת שנעטפת בצלילי מיינסטרים שטוחים, שנועדו להחניף ולרגש. אינני מצטרף למחנה המתרגשים. ליבי לא נמס גם למשמע הקישוטים האורינטליים, שנכפו על העיבוד. לא אכפת לי אם המעבד היה הולך על עיבוד סאן רמו.  איטלקית הייתה מצלצלת מהימנה יותר, אילו אביהו שר Ti Amo, וגם חזותו ה"איטלקית" הייתה מסייעת להגיע לשם.

למה את ככה שנים של ביחד/ ירדו לטמיון כבר אין היגיון בך/ תני לי עוד רגע תני לי עוד רגע / לומר לך מילה
למה שנים את כבר לא מדברת/ מראה סימנים מצפה שאבין/ שאת ככה שנים את כבר / לא מאושרת איתי
ואולי טעיתי כשלא אמרתי בזמן/ את הכי יפה בעולם/ ואולי טעיתי כשלא נתתי טבעת/ מקווה שעכשיו את יודעת/ אוהב אותך / אוהב אותך.
למה את לא מקשיבה לי / נכון זה אולי מאוחר / והכל נאמר אבל רק מבקש / הזדמנות לנסות לתקן
לא הערכתי את מה שהיה לי / מובן מאליו שאת לא כאן עכשיו / כי חשבתי שיש בלעדייך / וגיליתי שאין.
ואולי טעיתי כשלא אמרתי בזמן/ את הכי יפה בעולם/ ואולי טעיתי כשלא נתתי טבעת/ מקווה שעכשיו את יודעת/ אוהב אותך / אוהב אותך.
והייתי נותן לך הכל / מכסה על גופך מהקור
ואולי טעיתי כשלא אמרתי בזמן/ את הכי יפה בעולם/ ואולי טעיתי כשלא נתתי טבעת/ מקווה שעכשיו את יודעת/ אוהב אותך / אוהב אותך.