לא האמנתי שאגיע במזג אוויר כזה לבארבי. מתברר שאני צריך לפעמים להאמין בעצמי. ננסח זאת קצת אחרת: מי שאינו מאמין, שיש רוק ישראלי, שבשבילו כדאי לצאת בלילה סוער למועדון רוק בהרצל פינת סלמה לשמוע "נערות ריינס" – נשאר בבית תחת הפוך. ואכן, זה לא הייתי אני.
הסבר אחר: כשקראתי את רשימת האורחות, שיגיעו להתחכך על במה אחת עם "נערות ריינס", אמרתי לעצמי: לא יכול להיות שרונה קינן, אמילי קרפל ותמר אייזנמן טועות שלושתן גם יחד. משהו מיוחד חייב למשוך אותן להגיע.
את רונה קינן משכו מילים כמו: "המרוץ כבר בעצומו/ ואני רץ בהלוך איטי/ אני רץ בקלי קלות/ אל תוך שגעון גדלות/ אך האם מישהו רץ איתי?" 
בואו תכירו טריו רוק ישראלי. רועי פרייליך אשר על השירה והגיטרה, גיא גולדשטיין אשר על הבס (שניהם בתסרוקות שחייבות ספר מיומן…) וניר וטשטין אשר על התופים.
שלחו לי רשימת ביקורות, שהייתה צריכה להוציא מהבית כל אחד ממי שכתב אותן. "נתח עסיסי של פופנרול סיקסטיז אנרגטי", "התגשמה הפנטזיה הרטובה שלנו", "חטיבת הבס-תופים היעילה והסוחפת ביותר ברוק הישראלי נכון להיום", "נועדו לחרוך את הרדיו", "מתכתבים פחות עם גל חדש ויותר עם בריט-פופ מהניינטיז ועם רוקנ'רול מעכשיו". די. האם חברי "נערות ריינס" – ידעתם שאתם כאלה?
מאחורי המבע הרציני והאינטונציה הפומפוזית האחידה של רועי פרייליך – קיים הומור חמוד: "אמא, אם את אוהבת את השיר הזה/ אז משהו לא בסדר בו/ אמא, אם את חושבת יש לי קול יפה/ אז משהו לא בסדר פה … אני רוצה להישאר רעב, אני רוצה להישאר רעב…"
השיר מינימליסטי, ישיר, בוטה. עשה לי אסוציאציה ל"אינקובטור" של "הקליק" של דני דותן ואלי אברמוב מלפני איזה שלושים שנה. ואכן פעם כתבתי:  אולי נערות ריינס רוצים להיות הקליק מהדורת האלפיים. האינטונציות התיאטרליות, המוצלחות כשלעצמן של פרייליך, לא משאירות הרבה מקום לדמיין משהו מקורי יותר מאשר הלהקה ההיא, שבזמנה עשתה מהפכה קטנה במחוזות הרוק המקומיים.
וגם: "אל תמדדי לי את הזמן/ אל תשלחי אותי מכאן/ נחתום על הרצח בשתיקה/ נחתוך את המתח בנשיקה/ אני אוותר ללא חמצן". הטרימינולגיה הקרימינלית קיימת בעוד שיר יחסים –בית אחרון (לי)" – "לי את ואני זה הפשע המושלם"
התכנסנו להשקת "נשמור על החברים", אלבום שני של הנערות. רוק'נ'רול Raw בסיסי. גיטרות-בס-תופים.  המוסיקה ראשונית, טעונה, דרמטית, לחוצה, חד-מימדית משהו. הופתעתי ככשפרייליך הזמין לבמה את הדס קליינמן והצ'לו שלה לביצוע שני שירים. "קריוקי" זכה לעיבוד מסעיר. אני אומר את זה, כי אצל "נערות ריינס" אין כמעט צבעים משתנים בהפקה המוסיקלית. הקצב – אותו קצב בסיסי גולמי-ראשוני, הטון זעקתי מונוטוני. זה סוד הקסם. אבל גם הקסם הזה נתון לשינוים, שהאוזן לעיתים מברכת עליהם. מה שבטוח: מעריצי ההרד קור של "נערות ריינס" יכולים להירגע. צ'לו לא יהיה במופע הבא שלהם, ממש כמו שרונה קינן, אמילי קרפל (כל כך התלהבה שירדה אל הקהל) ותמר אייזמן היו אורחות רק לערב אחד.
עשרים וארבעה שירים כולל הדרן, ולא נטשתי את המערכה, ייאמר לזכותם של "נערות ריינס" ולזכותי. מה שאומר: אולי בכל זאת צריכים להתחיל להאמין ברוק עברי מתוצרת מקומית.

נערות ריינס מארחות את רונה קינן