קראו לו זכריה ג'קי מקייטן. יש שהפכו אותו לאגדת זמר מזרחי בשמונים. עכשיו הוא אגדה במותו. יורידו עוד פעם את "המענטזת" לסלולר. אבל מה נשאר מהאגדה? מספרים שבשנים האחרונות חזר לשם "זכריה".
כששאלו את מרגול, היא אמרה: מותו פוצע לי את הלב. הייתה לו תקופה טובה בה היה מלך – ובזה אני מתנחמת"
תעשיית הזמר המזרחי אוהבת את זמריה "מלכים". מלך הוא מלך. אין מלך של "תקופה טובה". ג'קי מקייטן יכול היה להיות מלך ב"אגף המזרחי" המכובד של הזמר הישראלי, זה שמושפע מהמוסיקה התימנית, שורה אחת עם זוהר ארגוב, אביהו מדינה, אייל גולן, חיים משה. אבל ג'קי מקייטן (של "אלינור","המענטזת", "לא חשוב לי לאן", "אני מראש העין" "מריומה", "בואי נערה") לא לבש אפילו בגדי מלך. הוא היה אחד מעניי הז'אנר שהטלוויזיה אהבה לצלם כאגדה מתפוררת בעליבותה, ממשיכה להתנייד בכיסא גלגלים ללא סיכוי, נכנע אט אט להרס עצמי.
אני נזכר בג'קי מקייטן כנציג אותנטי של העדה התימנית ששר: "אני מראש העין/ מדבר בחי"ת ועי"ן/ תימני מובהק/ מקור שלא נשחק". השיר "סלסולים" היה אחד מרגעיו היפים, זיכה אותו בפרס הראשון של פסטיבל הזמר המזרחי – "דרור למנצח שיר מזמור" 1985.
סלסוליו של ג'קי מקייטן נדמו כבר מזמן. הקומיסרים הממונים על התרבות זנחוהו. בשוך הקריירה הוא העדיף להסתגר. עכשיו המוות גואל מתהום הנשיה. יש להניח שאצל אספני התקליטים – מחירו יאמיר. שלא כמו אצל זוהר ארגוב, עליו עושים הצגות ונכתבים ספרים, נדמה לי שבמקרה של ג'קי מקייטן –  תעשיית המוסיקה תהפוך דף.

ג'קי מקייטן – המענטזת