בסוף ההופעה, כשאני על דלת היציאה, עומדת נערה וממררת בבכי. "למה?", שאלתי אותה. "כי אני מתרגשת". "בת כמה?" – 14. לא יכול להיות. הליפסטיק התסרוקת. ככה נראות בנות 14 כיום?! הנעורים היפים או הארורים?
לירן דנינו, כוכב נולד לשעבר, כוכב עכשיו, מייצג עדין את הנעורים. בארה"ב הוא היה מטפס במצעדי הטופ 100 של הבילבורד, ומתגורר כבר עכשיו בפנטהאוז במגדל יוקרה. במציאות המקומית – דנינו צריך להתכונן, שבעוד שנתיים שלוש הוא ישאר בלי נערות מעולפות למחצה בנסיון לפלס דרכו לקהל אחר. זה לא יקרה כנראה עכשיו, לפחות לא על בסיס החומרים ששמענו.
המופע והחומרים של דנינו נכון להיום אינם פונים לקהל שיגיע לקיסריה לשמוע את שלמה ארצי. הוא מתבסס על עיניים יפות, קול רגשני גבוה עם ויברציה א-לה דמיס רוסוס, שירה תחושתית נוסקת, טון אחיד שעובר לאורך השירים וחמישה להיטים שעובדים חזק. הפופ המלודרמטי שלו אמור לרגש. מה חשובות המילים אם יש רגש. תן לרגש ללכת במקומך. האם זה מספיק? 
הערב הסתיים ב"עדיין ריק". דרמה אישית בתיאור היחסים הבעייתיים עם ההיא. איך יתמלא הלב כשהוא כל כך ריק? אולי בעצב…. לירן דנינו מקונן בשברון לב, טון נמוך כואב ואקספרסיבי, שמטפס גבוה כמעט עד פלצט. שיר סלואו טמפו יפה שכולו רגש מלנכולי. דנינו ניחן בטונים ובמנעד לבלדות רוק מלודיות כאלו. הנקודה היא שהרגש הופך במידה לא קטנה לעיקר עד שהוא מאפיל על השיר עצמו. עד שאתה שואל: רגע, רגע, על מה הוא בעצם שר? על זה ייאמר – נוגע, אך מתקשה להגיע, לא מצליח לחלחל.
בעיה שלא בטוח אם הזמן יפתור אותה: אישיותו הבימתית רזה מאוד. לא רק שהבחור עסוק בלחייך חיוכים לא משמעותיים (כשהוא שוכח שיר או את השמות מרשימת התודות), אלא שלא הרבה מעבר לקול האטרקטיבי עובר אצל דנינו.  הקול כבר לא יתחלף, אבל משהו צריך להתחלף כדי שהפוטנציאל יהפוך למופע אומנותי בשל יותר, מהוקצע יותר. קוראים לזה אישיות בימתית. 
נ.ב: לא חייבים להכניס קאברים בכוח. מילא "אלף כבאים" של סנדרסון, אבל למה להרוס לברי סחרוף את "זמן של מספרים"?

שירים:  אין לי כח, זמן אחר, זמן אחר, דיבורים, כל המילים, מה שהיה, ללכת (סולו ללא הרכב), חוזר אלייך, דיבורים, בואי, זמן של מספרים, לדבר, לעצור את הדמעות, אלף כבאים, ללכת (עם להקה), שבר ממולי, עדיין ריק.

צילום: מרגלית חרסונסקי

לירו דנינו – קטעים מההופעה