אנשי הבוץ משתלטים עלינו. הפכנו חסרי תחושות. לא עצב, לא אהבה. לירון ומורן אטיה מביאים את האפוקליפסה שלהם. האלבום של הפיל הכחול נפתח איטי מאוד, שירתו של לירון אטיה נשמעת כמו תחת השפעה. ואז – הזעקה. "מה יהיה איתי"?
הבנאדם אינו מרגיש אושר, אפילו אכזבה. כלום-כלום. רוצה למות לפעמים. השאלה היא איך הוא זועק ככה ברגש עצום שנתמך בדציבלים ובדיסטורשנים? לא יכול להיות שהוא אינו מרגיש כלום. מצד שני: תנו לבנאדם לזעוק לעזרה. מגיע לאדם שאינו מרגיש כלום לקרוע את המיתרים מרוב. דאגה, להפעיל גיטרות כמו אזעקת צבע אדום. אולי ירגיש משהו.
ברוך בואכם לאלבום השני של "הפיל הכחול" (אחרי "מעל המים" שיצא לפני שנתיים וחצי) אחרי המערכה בראשונה הטראומטית, נכנסים למקלט. הפצצה של ריפים הבי מטאל רוק וצווחות נואשות. אני קורא משפט של יאוש: "בתוך הראש שלך הוגה מהפכה שלא תזיז דבר". וגם: "צף בגן של שוטים כופר שמאמין". מעניין איזה ראש מצליח להכיל-להרגיש את מהות המהפכה של חנן טובול (כותב הטקסט). אני ממש לא הרגשתי. יומרה טעונת עוצמת גיטרות לא עושה לי את זה.
שנחזור לבעיות הנפש של לירון אטיה? בבקשה: "איך אפשר לאהוב אותך כשאתה לא אוהב את עצמך" הוא שר ב"אני בסדר גמור",  וחוסך לעצמו מאות שקלים, כשהוא משכיב עצמו על ספת השרינק של עצמו: "לא לבכות, תתבגר או תחזור להיות ילד קטן – רק לא להישאר ככה" כל פסיכולוג מתחיל אגב, ישאל אותו שאלות על הילדות, כי הרי שם מקור הבעיות. מורידים הילוך, מעמיסים עוד זעקה על המיתרים ונותנים לגיטרות לשחרר את האגרסיות ולשמש עלה תאנה לטקסט נדוש עד שטחי על מי אני ומה אני ומה בכלל הטעם.
הגיטרות והקול הזועק ינסו לשדר תובנות נדושות: איך לא ידענו שבבכל סיומה של ירידה יש כנראה עליה. כמו בתנועת הגלים ("היופי שבגל"). אבל יש גם מקום לריכוך בביאוס הגדול – שמגיע עד אובדנות ב"אור אחרון", בטון מלודרמטי שמלמד שמורן ולירון אטיה אכן זקוקים לעזרה בשיר מלודי שנטען בהמשכו בעוצמות הזעקה – הטוב ביותר בדיסק החדש.
מה הבעיה שמציקה להם כשהם מדברים על "שער ענק לגלול הבא" או כשהם שרים "תדליקו את האורות, תזיזו את הקירות, שלא יהיה יותר מבוך" בטון נמוך מוכה דיכאון ברוק הבלוזי "תדליקו את האורות" או ברצון להתאייד ב"ספירות" ("אין לי חלומות גדולים, לא בא לי להוכיח כלום לאף אחד, תנו לי להעלם בשקט"), גם בשיר נוגה "גורל", שמסיים בשירה מאונפפת-מסטולית בתובנה מה-זה-פשטנית – "ומזל שיש המוסיקה". ואחרי כל המסע המבאס עדיין נשאלת השאלה – מה בדיוק כואב?
ואולי המרשם הטוב ביותר שהפסיכיאטר היה רושם לאנשי הפיל הכחול כדי להשתחרר הוא "בלוז בעזרת השם", בלוז ציני מחויך מזיז (רוקנ'רולי) שאומר כל מה שיש לשחר אבוטבול להגיד נגד דתיים.. או לפנות אל "פקיד החלומות" בסגנון רוק-קאונטרי צוהל. אפשר גם לעשות את זה ב"הפוך" – התחכמות פילוסופית על הזווית שבה אנחנו מתבוננים בחיים – במוסיקה קלטית קליטה ומנעימה. גם השיר הזה נשמע די אקראי כשמדובר בתעודת זהות קוהרנטית ללהקה, שחלקו הראשון של אלבומה מתכתב עם אגף הרוק המטאלי . אולי יסבירו לי "הפיל הכחול" מדוע הם צריכים ללבוש "קטיפה שחורה" (אהוד נתן שמנגן בכליו הקלטיים)? כשהם עטויים גלימות שחורות של אנשי הרד רוק מבואסים?

הפיל הגדול הם: לירון אטיה – שירה, מפוחית, מורן אטיה – גיטרות שירה, ניר מעיין – בס, רז טובול – תופים וכלי הקשה, איתי סהר – גיטרות, גלעד פ. לוי – שירה