אתניקס (נחמה את פוייזנר) תפרו לשרונה נסטוביץ' שמלה חדשה לקראת האביב. קלילותה הפרחונית. דאנס מידטמפו. הבעה מתקתקה, נעימות שאינה מחלחלת. נסטוביץ' שרה מחשבות מדף יומנה השכיח של צעירה, שלא בראש שלה הורים ומסגרות וחברות, שכבר התיישרו על מסלולים.
הטקסט מושר בגוף שני (את.. את… את) בדרך שכמעט מנטרלת מרגשות, ואמנם נסטוביץ' בקולה הרך והמתקתק לא ממש נשמעת כמי שהטקסט בעצמותיה, "מה שיקרה צריך לקרות" – משדרת את אותה אדישות-אפטיות של מה שיהיה יהיה בטון ריחופי. לא ממש נמצאת בתוך הטקסט. אבל שרונה נסטוביץ' – גם בלי להמריא – מסתדרת יפה עם מסגרת הפופ המיינסטרימי הזו ועם השיר, שנתפר למידותיה בהתאם למגבלותיה.
את כבר לא ילדה קטנה / ולכן את מבינה שזמן /עובר הזמן/ההורים כבר לוחצים/הם נראים לא מרוצים /לאן , את הולכת מכאן.
בין כה וכה, את לא שואלת אף אחד /אומרת טוב , מה שיבוא יבוא לבד, /את מעולם לא הסתדרת עם מסגרות /מה שיקרה, צריך לקרות.
כל חברותייך על המסלול /עם בעל ילד וחתול /ואת, לאט לאט /לא ממהרת לשום מקום /טוב לך, טוב לך גם היום /כשאת, נשארת את .
בין כה וכה, את לא שואלת אף אחד /אומרת טוב , מה שיבוא יבוא לב / את מעולם לא הסתדרת עם מסגרות /מה שיקרה , צריך לקרות.
