כמעט תשע שנים עברו מאז "יציאה 1" ב-2003, אני שולף דיסק מעטיפה כחולה של "יציאה 2". ההופעות של "יציאה" החלו ב-2002. אחרי כ-1,000 הופעות, מתעדים פרק מפרקי ההמשך, הקלטות של השנתיים האחרונות. יש שיר חדש אחד אינטימי – "כמו בשירים". איך נשארו שלום ומשה (הפסנתרן, האקורדיוניסט, המעבד משה לוי) כל כך הרבה שנים ביחד? תנו לנחש: הרוחות הטובות שהמשיכו לנשב בין השניים. מנטלית ומקצועית.
האם השתנה לנו? או: מה שונה שלום חנוך של השנים 2010-2 משלום חנוך 2002-3? ואפשר לנסח אחרת: מה עושות השנים לאמן? אחרי ששמעתי Deja Vu בעיבוד אקוסטי יפהפה, אני אומר – עושות גם עושות (השנים). השתנה לנו – אבל רק לטובה. נדמה לי, שאעדיף את הביצוע הזה עם הניחוח הספרדי על פני עיבודים-ביצועים אחרים שלו. גם האינטרפרטציה הבוגרת-תיאטרלית של "דיאלוג" מוצלחת יותר מכל גרסה ששמעתי. "בלי לומר מילה" – חיספוס שטעון בעוצמות פנימיות, שלא שמעתי אצל שלום – בליווי פסנתר בלבד. גם "כמו בשירים" – פסנתר וגיטרה אקוסטית. תן למילים ולמנגינה לחבור לעיבוד המינימליסטי, שמדגיש בבהירות מרגשת את הביצוע נטו. יש סיכוי להתלהב מחדש מחנוך.
אלבום אקוסטי, סולידי, מושר ממרום גילו, מתרחק מסערות הרוק בפארקים מיוזעים. אפלולי, נוגה, נוגע. הצרוד הנרגש הזה שנעטף בצליל אווירהשל חצוצרה (אבישי כהן) צובט בלב, מספר סיפוריו ב"כל פעם קצת יותר", ב"קולות בערפל" מעוטר בצליל ויולה (גליה חי) בעיבוד שחובר לנרטיב. ביצועים שבשבילם שווה להגיע לדיסק.
