אנחנו ביער של אלון לוטרינגר. צריכים להיכנס אל נבכיו יותר מפעמיים כדי לחוש את צבעי הטורקיז-אפור. זהו עולם עצוב עד טראומטי של תהיה וכאב.
הוא מלחש "שוכנת בי מחכה/ וצפה כשבא הלילה עלי/ בחלום מתשוקה את בוערת זקוקה/ בחרת בי עוד כשהיית ילדה/ ונשארת בי כמו אדמה רטובה/ הזנתי אותך ואהבתי שאת בי לכודה". מנגינה יפת צליל (מהיפות בדיסק) , אווירה קסומה, קצב שהוא חלק מתזמור סרט מתח (השיר "כל השערים") תחושת האווירה הקודרת עוברת לאורך הדיסק, אבל אינה משתלטת עליו. לוטרינגר מגוון פה ושם בסווינג, ברוק.
אלון לוטרינגר נמצא בעולם של הזיה: "שקט מחכה בי חי/ רוחש בתוך עיני/ כמו הגלים שבעצב מתמסרים לחוף". הטון, המנגינה, הרמוניה, מקצב המידטמפו הם פס קול לעולם של תהיות, חוסר יכולת למצוא אחיזה-נחמה במציאות. (השיר "ערב") כדי להמחיש את "הטעם המר" כשהוא בוהה אל המסך ומספר על חולשותיו – כחוסר יכולת למגע חם – "אם הייתי יודע לחבק". המילה "אם" היא כמעט מילת מפתח בשירים, מעין "אם הייתי כזה, אז הייתי מנצח את הטראומות שלי"
לוטרינגר הוא מוסיקאי-מבצע (סינגר סונגרייטר) מהסוג הנדיר. הוא מנסה לחבור בטקסטים לא פשוטים למוסיקה הפנימית שלו כדי שהמלים יזכו לצליל האמיתי שהוא מייחל לו. זה אינו הקול אלא הטון, קו האווירה המלנכולי שהוא פסקול אינטגרטיבי. הטעם המר מתמתק לעיתים במלודיות היפות, שיש בהן איזשהו זיכוך גם כשהקול נוגה-נואש ("הטעם המר")
שינויי הקצב ב"תן לי לעזוב", על מה שהיא אמרה על משבר יחסיהם (שזוהי בעיניו אינה הסיבה) – תורמים לדרמת יחסים מסוג אחר בדיסק כולל ניואנס מוסיקלי המגיע בקולו הגבוה – "תן לי לעזוב אותך"
אלון לוטרינגר מתנהל במוסיקה שלו על קצבים מסוגים שונים: למשל – הקצב האלקטרוני יחד עם צלילי הפסנתר ב"יער נורווגי" (קשר לשיר של הביטלס?) מכניסם לשקט עמוק (מדומה) של מסתורין שבעטיו מבקש-מתחנן המזמר להבין את סוד מסתוריו של הלא נגלה וגם לבקש ישועה והצלה ("גלה לי את פניך/ עניך החיות/ בעומק פסיעותיך/ למד אותי לראות/ בצער האפור/ עם בוא הקור/ עטוף אותי ברוך") הקטע מתפתח מן השקט לזעקה דרמטית. מהשירים המרטיטים בדיסק.
צליל חשמלית בוקע ב"שאג על העיר". כאן לראשונה מתשחרר לוטרינגר מאווירת הדפרוס המלנכולית ועובר לבלוז בטון סרקסטי בטקסט ביזארי מהחלשים בדיסק – "הסרטן שבתוכי עוד ישאג על העיר/ והיא תרעד ותחויר"…
ב"אלף דברים" הוא חוזר אל הקו הנרטיבי המדוכדך, טקסט של אברהם חלפי (השיר הלא מקורי היחיד) על מה שהלילה סיפר במקומו. המוסיקה עם זאת פחות הזויה-חלומית בקצב ה"אדמתי" (איתמר דוארי) – במלודיה היותר נעימה. טון התוגה ואווירת ההזיה בקצב סהרורי ממלאים את "אחר כך באבל" כשהדובר בקולו השביר הלא בהיר מביע תגובתו ל"מכה" שספג: – "אני צועד איתך/ ביער של טורקיז אפור/ אל עבר אלומה של אור/ אבל ליבי שלי פועם וחי/ אתרכך באבל/ לא אקפא לאבן/ אתרכך לא אקפא" .
חריגים: "רק לא עם עצמי" שונה משער חלקיו של הדיסק במלודיה, בתחושה, בהרמוניה – סוג של ג'אז (סווינג) קליט כמו נלקח ממיוסיקאל. שיר עידוד עצמי בניסון להשתחרר "אז בואי עכשיו תקחי אותי מעצמי אהיה רק איתך רק לא עם עצמי" "אבוא לבד" – רוק מהיר בשיר שאומר: "יש לי פנינים בגרון/ אבל גופות בארון" ואז לוטרינגר חוזר לקו הנוגה-מלנכולי ב"סוף היום" – "סוף היום ושוב ניצב מול תהום"
אלבום מורכב, אישי מאוד, לירי, אותנטי, שסך כל חלקיו נותן תמונה של יוצר שמצליח לחטט בתוך עצמו ולתרגם את הגיגיו ותחושותיו למוסיקה אקספרסיבית שתוצאתה – פיו וליבו שווים.