"לפעמים במשא ומתן מורידים אותנו נמוך", שר מוש בן ארי בפתחו של האוסף המסכם עשור. במשבר הגדול בינו ובינה – הנחמה היא בזמן – "זה הזמן שמרפא". אסף איילון עיבד מוסיקלית. שיר איטי, נוגה, מלודי מאוד, מסוג הכאב שמזכך. מצטרפים בקלות.
גם "את" שייך לטריטוריה הזו – אבל הפעם הקול הנוגה המסתלסל נוגע באהבה שלמה ומושלמת – "כמה שיותר גבוה" ובליווי סקסופון הנשמה של עופר מאיר אנקורי. לא משבר. זו המוסיקה שמרפאת. הבחירה לפתוח את האוסף בשני השירים האלה אינה מקרית: מוש יודע, שהם משיריו היותר אישיים-אותנטיים. למסיבה נגיע, בשיר שלישי – "ממריאים" בסטייל אפרו קריבי.
17 שירים הם סיפור העשור של מוש בן ארי, שאחרי אפיזודת להקת "שבע", מוסיקה מתובלנת. מעורב רוק-לטינו-רגאיי-אפריקני-ימתיכוני –הודו-מערבי-פאנקי.
Jah Is One, שש וחצי דקות עם "שוטי הנבואה", מחזיר לימי ה"שאנטי" של להקת "שבע", שילוב של רגאיי עם השפעות אתניות מזרחיות. הימים בהם הכרנו זמר בגופיה שחורה, גיטרה אקוסטית, חרוזים על צווארו, שיער הדרדלוק המדהים. "שבע" הייתה סוג של מסר של מוסיקה וריפוי, בגדים לבנים, קאלט מעט דביק, קצת מנותק. בהמשך מוש התקרב אל עצמו, יותר ה"אני" אבל בלי לזנוח את ה"אנחנו".
"יה", נדמה לי, הייתה איזושהי גחמה אופנתית לכבוד מי שמרגיש ראסטאפארי. זה הטרנד לשיר-לרקוד על הצרות-תקוות קולקטיביות בשמו של אלהים. השמח האפרו-רגאיי-גרובי הזה הרים למוש בן ארי הופעות, ובצדק: הוא באמת מלהיב ומקפיץ בעיבוד הפריך לכלי נשיפה בהפקת מארק סמוליאן.
אבל מוש בן ארי הוכיח, שהוא יכול להיות קרוב יותר אצל עצמו, לירי יותר, משוחרר מהטרנד הקוסמופוליטי-אתני, יותר עסוק במציאות המקומית כנו ב"ס'תכל לי בעיניים" (מי הפושע במדינה של שקרים, קונספירציות ומזימות?) – משירי הרגאיי הקצביים המלהיבים שלו ועד לשיר אישי כמו "אספר לך הכל" על הפער בין "מציאות למחשבה" בין הידע לחוסר הידע, השאיפה להגיע לטוב, לזך, לשלמות. להגשים חלומות – "אם הייתי יכול לראות קצה של הר/ אם הייתי יכול לדעת איך זה נגמר/ הייתי מספר לך הכול, מגלה לך הכול" מוסיקת מיד-טמפו של מהלכים פשוטים, טון נוגה מעט, מטפס תחושתית להביע את הצורך הבלתי מוגשם. טונים דרמטיים של נשמה יתרה בלי דרמטיזציה. תזמור עשיר מצד אחד, נגיעות אקוסטיות מצד אחר.
האישי בעניינים שבינו ובינה מגיע במתכון קצבי מסעיר ב"אנצל" על הפער בין מה שקורה סביבו ובין אהבתו לה, שמצילה את נפשו – רוק ים תיכוני אותנטי מקושט בטאר פרסי, לא מוסיקת כפיים פשטנית. איך לומר: ים תיכוניות אותנטית.
גם ב"זיכרון אחד מושלם" ("זיכרון אחד מושלם זה את ואני/ רק זיכרון אחד מושלם זה את ואני") וב"דרך" מוש בן ארי מצליח להעביר תחושת עצבות אמינות של אדם שעורג לאהבה.
את השיר הלא מקורי היחיד "ואיך שלא" של אריאל זילבר (הוקלט באולפני גלי צה"ל) הצליח מוש להעביר לחלקת המוסיקה שלו כמו גם את השיר החדש היחדי "תני לי סימן" (מילים: מוש ודקלה, לחן: דקלה) , שיר אהבה מזכך שמשתלב באוסף בעיבוד מיתרים אוריינטלי של דני "פילוני" קרק. אוסף של יוצר זמר שפיו וליבו שווים, שהמוסיקה שלו מגיעה ממקומות של אמת, של כנות, ספוגת השפעות, עשירה בתזמורים, למעשה – סוג של מוסיקה ישראלית אותנטית.
שירים: משא ומתן, את, ממריאים, ג'ה איז וואן, ס'תכל לי בעיניים, אנצל, דרך, עד אלי, יה, זיכרון אחד מושלם, ואיך שלא, בטח שאבוא, אספר לך הכל, בין הצלילים, הנה הוא בא, ים המל, תני לי סימן.
