פסטיבל מוזיקה בעיר הלבנה

בובי מקפרין עם עידן רייכל

האנגר 11 ת"א
3.5/5

ואיפה אבישי כהן? בתוכניה הבטיחו גם אבישי כהן. לא שמעתי רבע תלונה. הקהל לא דרש אותו בקול רם. נדמה לי, שאבישי צריך להתלונן על שלא התלוננו על היעדרו.
אבל עידן רייכל הגיע להשתתף בתרגיל האימפרוביזציות של בובי מקפרין. מזמן לא ראיתי אותו כל כך מובטל על במה. אבל העיקר שהקונצנזוס הגיע לבמה. מבחינתו של מקפרין – עוד אובייקט לאקספרימנט. מבחינת הקהל – רייכל ומקפרין – אסור להחמיץ. בשורה התחתונה – אפשר היה (להחמיץ).
פעם שנייה, אני לא מאמין על עצמי, הגעתי לבובי מקפרין בפסטיבל "מוזיקה בעיר הלבנה". שום דבר מיוחד חדש אצלו  (אפילו הג'ינס – אותו הג'ינס) לעומת הפעם הקודמת, פרט לקאסט השונה של הנוכחים: לצידו של עידן ריייכל היו אמנית הקול, ויקטוריה חנה, ושניים שלא הופיעו בתוכניה: איש ההקשה זוהר פרסקו והפסנתרן דנילו פרז, שהגיע להופעות משלו בפסטיבל ושולב ברגע האחרון.  
כמעט שום חדש שגרם לגג ההאנגר להתמוטט – לעומת תרגיל האימפרוביזציה של מקפרין עם אחינועם ניני ושלמה בר בערב הראשון שלו. עם ויקטוריה חנה – היו רגעים מעניינים מאוד. גם מצחיקים. אחרי הכל – שניהם אמני קול. זה עובד בלי שמקפרין יבין מילה ממה שויקטוריה זמרה.
עם רייכל – בסדר, הקווים המלודיים שלו ניסו להתיידד עם ההתחכמויות של מקפרין. נדמה לי, שהם אמרו זה לזה: תודה, נעים להכיר, היה נחמד. אפילו ריגוש פה ושם. גם פרסקו ופרז עשו מיטבם. אחרי הכל – מדובר באימפרוביזציות "על הרגע". לא משהו שיירשם בתולדות המוסיקה כרגעים מונומנטליים.
גם הקהל, שלא נרשם בתוכניה, הגיע להשתתף. כמו במופע הקודם, הוא הזמין חבר'ה לאלתר. הפעם – לא ביטבוקס, כי כמה אפשר, אבל היה מישהו בקהל, שחשב שבובי מקפרין התאהב (כמו בנו) במקצב. אז לא. בגדול, כשקהל ישראלי מוזמן לשיר, צריכים להכניס סדרנים לכוננות. כל זמרי וזמרות האמבטיה נזעקו. אגב, שום אמן "מזרחי" לא הגיע. דודו אהרון ובוב מקפרין יכול היה להיות משהו  מהלה-לה-לה-לנד. מה הקהל יזכור? שמקפרין שרק איתו Blackbird של פול מקרטני והביטלס. כמה נחמד.
כל הכבוד לבובי מקפרין על המאמץ. ארבע ערבים עם אמנים וקהל ישראלי הם הקרבה של ממש. נדמה לי, שאין לו על מה להתלונן, גם אם הוא הרגיש קצת עייף בערב האחרון ואמר לעצמו: It Was Too Much. מצד שני, גם מקפרין אינו מאמין שהוא נכנס לקונצנזוס הישראלי בגדול. אישיות לאומית. וכבר הבטיח: לא יעברו עוד 16 שנה (שחלפו בין הופעתו הקודמת לזו) עד שיחזור, רק אל תשכחו את הירידה שלו על קצב מחיאות הכפיים. זה לא חתונה פה. תודה רבה, בובי, או במילים פשוטות: שריינו את קיסריה ל-2016.

צילום: מרגלית חרסונסקי

Bobby Mcferrin – Live Tel Aviv White City Music Festival 2012

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

4 תגובות

  1. אני ממש התאכזבתי
    וירטואוזיות זה טוב ונפלא-אבל לא מספיק.
    הקטע שלו עם ויקטוריה חנה אכן צבע משהו חדש שונה מעניין
    רציתי יותר משניהם – היה שם פוטנציאל למסע קולי אומנותי ןלא עוד נאמבר בידורי – בקיצור חסר היה לי עומק (שויקטוריה חנה יכלה לספק -ואולי לא שיתפה פעולה בסוף כי נאמנה לייחודיות שבה) זהר פרסקו ממש נפלא- הסולו שלו הרים את המופע.
    דניאלו פראז -בסדר-קצת חוזר על עצמו .
    עידן רייכל סתם קישט-והביא קהל-לא שום ערך מוסף בהקשר הזה-הוא מפיק נפלא-אך לא זמר ולא מאלתר מיוחד בעיניי.
    בקיצור- מלבד להתפעל מבובי מקפרין כמבצע ומאלתר לא התרומם הערב מי יודע מה.

  2. עייפותו של בובי וחוסר החיבור עם הקהל ניכר לאורך כל ההופעה. הוא לא נתן לקהל למחוא כפיים, הוא לא הסכים להדרן ובאופן כללי הוא היה מעט קר ומרוחק.
    אבל מה – מוכשר כמו שד. אין מה לומר…
    דווקא בעיני הייתה שם כימיה נפלאה עם עידן רייכל. היו ממש כמה רגעים קסומים ביניהם.
    בובי של פעם היה מלא קסם, הומור וכריזמה.
    אתמול הופיע "האח התאום" האנטיפת שלו…

  3. האמת שאני חיפשתי את אבישי כהן, וכן הסתובבתי באולם ושאלתי, אף אחד לא ידע, עד שאיש כלשהי עם תגית שהיה דובר אנגלית אמר לי: "אבישי כהן פשוט לא הופיע" והרים את גבה.
    לגביויקטוריה חנה – נראה בקטע האחרון שהוזמנה ע"י בוב מקפרין – היא פשוט "לא הרימה כפפה", ברחה מהפריים. הית הרגשה מוזרה.
    מסכימה עם נימת דבריך.

  4. מר חרסונסקי,
    האם אתה זוכר איך קוראים לרקדנית המופלאה שהצטרפה למקפרין לקטע אחד?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות