עוד שיר אהבה? אנחנו הרי מוצפים. משועממים ממבול המילים הנדושות. מצפים לשיר אהבה כזה, שעוד לא נכתב. שיעורר גם בנו תחושת ללא נשוא, שיביא את העצב שבפרידה לפתח תהום שממנו – אין עוד חיים.
אבל אלכסנדרה אילן נתנה לרמי קלינשטיין טקסט, שכמוהו אפשר לקנות "עשר בשקל" בשוק השירים. דמעות שיבשו, פרידה בלי לומר שלום, ובכלל, לא קל. העולם נחרב והוא בסך הכל משתדל להסתדר. הייתי מעמיד את הטקסט לתחרות השיר הנדוש של השנה. מן הסתם, כל השופטים היו קמים בבת אחת.
ואז המוסיקה. היא נקראה להציל. והמציל מגיע. הטון והמנגינה משדרים עצבות חורפית שאפילו עשויה לחלחל, אם לא מתעקשים כמו המבקר על איכות הטקסט. שיר אווירה מלודי להפליא, שמפזר נעימות מזככת, לא טראומה מזעזעת. רמי קלינשטיין לא מנסה לנפנף בחדשנות מוסיקלית. לשיר קליט די ברומנטיקן, שכאבו ואהבתו מגיעים ממקומות, שנמצאים מעט מתחת למיתרים – מאפילים כצל ענק על המילים. הוא כזה היום.
הדמעות כבר יבשות/ חלפה לה שנה/ ועם זאת הכאב גובר/ ואת חסרה/ צליל קולך הדועך/ מיום ליום/ המחשבה על שהלכת/ בלי לומר שלום
כאן מפתן ביתך/ הכל כל כך קרוב/ חוצה בין העצב לצחוק/ בין המר למתוק/ את מסע דרכנו/ לעולם אנציח/ את אהבתי אליך/ שום דבר לא ישכיח/ בכל דקה ביום תהיי איתי/ בחיי בעצבי ובאהבתי
את יודעת זה בכלל לא קל/ לבנות את עצמי/ ביום שבו הלכת מכאן/ נחרב עולמי/ הדמעות כבר יבשות/ ועדיין אליך עוד מדבר/ את יודעת כמו תמיד/ משתדל להסתדר
