הסחרחורת מתחילה ב"לא מרגיש טוב" – ניסיון לשיר את התחושות-תמורות שלו ביחסים איתה. "זה משחק מחבואים, מחפש מילים, אשמח אם תתקרבי", שר דודו טסה בטון מדוכדך. שיר פסנתר מידטמפו. מונולוג נוגה. מנגינה קסומה. מהלך מלודי מחניף – בקטע של "יש עוד אור בינינו". מחלחל מיידית. כמה ענוג הכאב כשהוא מיתרגם למוסיקה.
טוב שיש לדודו טסה סחרחורת. סיבובי ראש שכאלה, אי יציבות – הולידו דיסק של יוצר, שכותב ושר עצמו ממקומות של מועקת-אמת, לא משנה הז'אנר. אחרי "דוד טסה והכוויתים", שהתחקה אחרי שורשיו העיראקיים, הנה אלבום, שאינו נזקק להגדרות. הוא פשוט – דודו טסה, בטון, בצליל, בעיבודים. לא חייבים להגיד Rock.
דודו טסה מעניק למילים עוצמה פנימית, שפוגשת את מיתרי הקול. הטון נוגה מלא כוונה ונשמה. "עם חלומות כאלה" ("מי בכלל רוצה לחלום") מייצר תחושה סהרורית על מעגל חלומות-אושר-אהבה. מה ה"חלומות" שמוציאים החשק לחלום? איזה אושר איננו רוצה כי יברח לו? והאהבה מה מקומה? "לא הבטחתי אהבת עולם". "ברחובות האלה אני שר" נשמע אכן שירה תחושתית, שלוקחת לחלום. מבנה השיר יפה: מהשקט והקול המהדהד אל פסגת הרגש, מהצליל האקוסטי הרוגע לקצב ואלקטרוניקה טוענים-מעצימים.
"יש בינינו בית" הוא בלדה דרמטית, שנטענת בכל הכאב שלו – "יש בינינו בית ולא נכנס מספיק אור". העיבוד מכניס אלמנטים מעצימים (קולות נשיים). חלוקת האנרגיות בביצוע – נפלאה. המעטפת האוריינטלית משדרגת. המקצב – אלמנט מתח דרמטי. הסיום המפתיע מחדד את חוסר התוחלת שביחסים. הנרטיב מסופר בהיר וחד, מה שהיה, מה שהבטיחו, מה ששכחו. מסקנות. המונולוג המדוכדך מגיע מעצמותיו. נוסק לקראת סיומו.
ב"ביום שבגין מת – אבא אמר שהוא עוזב" – סיסמוגרף הכאב מודד עוצמות קשות שמגיעות מתוך טראומה. טון נוגה שמספר סיפור על אב שנעלם בתוך החושך שמסתיים בזעקה: "יש מוות בחיים, אנשים באים והולכים". הלמות ההליכה בסיום.
המועקה, הבהילות, ה"סחרחורת", הטון הקודר – מגיעים גם מ"כמעט" – "כמעט דפקתי על דלתך, פתאום נבהלתי אני כבר לא ילד" וגם בשיר הנושא של אלכסנדר פן ("סחרחורת") על הליכה סהרורית בנתיב לילה נצחי – טקסט בלעדי, שטסה הטעין בעוצמה דרמטית, בעיבוד אוריינטאלי הזייתי בסיומו: "ושוב דמך דוחק ללכת/ לנבור בזבל השמחות/ ולהעמיס משא הדחי/ על הכתפיים הבוכות"…
נוריד מעט מועקה מהכתפיים. "צריך" נפתח בצליל יותר "אופטימי", הגם שהוא אינו נושא עמו בשורות: "צריך להתכונן למבול/ צריך להיערך למלחמה" הטקסט נע בשני מישורים: הציבורי והאישי ("מהי יהיה עלינו/ מה יהיה עלי?") הנואשות האפוקליפטית של טסה מגיעה מהשילוב הזה, של הכללי והאישי, בסערת רגשות, בטון נוגה, שיש בו גם חרדה וגם זעקה בהולה לעזרה. השיר נע במסלול קצבי קליט המשרת את הנרטיב בבהירות רבה. העיבוד משדרג, הסלסולים הם חלק מנשמת הרוק המזרחי המופלא של טסה. עם כל המשתמע מהטקסט – עם כל הדרמה, המנגינה והקצב אינם מכניסים ללחץ, אפילו מענגים. אבוי לי: צריך להתכונן למבול, ואני מבלה.
הסיום רומנטי ב"ערב שבת" מרוכך – על גיטרה ומלודיקה, אבל גם בשיר שאומר "תמיד נחמד להתאהב בערב שבת" יש שורה שאומרת: "הכי יפה שתהיי לי לשיר – זה בטח יגמר באסון".
גם להתאהב בערב שבת זה כאב, וכשדודו טסה כואב ודואב – הקול והצלילים משדרים אמת מזככת.

רשימת שירים: לא מרגיש טוב, עם חלומות כאלה, יש בינינו בית, ביום שבגין מת, כמעט, סחרחורת, נגן לי, צריך, ערב שבת