כולם מסלסלים. השכן והשכנה ממול. זמרים מליגה ד' ועד ליגת העל. אומרים עליהם: נולדו עם הסלסול. הבן ששמע את אבא בבית כנסת וגם הוא ניסה. אבל ברוב המקרים, הוא לא נהייה פייטן, אלא זמר פופ "במזרחית", משמח לבבות בשמחות. סלסול קולי יכול להתלבש על שירים רבים, גם אלה שלא נוצרו תחת המטריה של "מוסיקה מזרחית". אם לדייק בהגדרות – לא מדובר במוסיקה מזרחית אלא בגוון מזרחי (*) ולהיות זמר שיודע לסלסל מדויק ויפה – אכן כישרון מבטן ולידה.
שמעתי השבוע ב"כוכב נולד 10" שניים שסלסלו שירים מהרפרטואר הישראלי הקלאסי: גבריאל שרם מבת ים בן 19, בחור בעל חוש הומור ("לייק עלייך נשמה" – דאחקה חמודה, גרסתו המוסיקלית על הפייסבוק) שסלסל את "על כפיו יביא" (יורם טהרלב-יאיר רוזנבלום), שיר המוכר מביצועה הנפלא של רבקה זוהר.
וגם – נתנאל פורטל מטבריה, עירו של השופט החדש, משה פרץ, שניסה לסלסל את "העיר באפור" של נעמי שמר המוכר מ"שלישיית גשר הירקון".
שניהם ממשפחות דתיות-מסורתיות, רוצים להתגלות, להיות כוכבי הפופ החדשים, בידיעה שהסלסול הוא כיום מקדם הצלחה מובהק.
ההבדל ביניהם: אצל גבריאל שרם – הסלסול אורגני, נטוע. הוא שר את "על כפיו יביא" כאילו זהו עיבוד קולי שנברא לו. כאן התברר כי אינטראקציה כזו יכולה להיות מדויקת, יפה, גם משדרגת את המקור.
לעומתו נתנאל פורטל – לקח את הסלסול למניירה, כאילו הוא (הסלסול) הוא העיקר, רץ לפניו, במקום שיהיה חלק ממנו. אמרו לו – "אתה מכוון מאוד גבוה, אתה רוצה להיות משה פרץ". משה פרץ, עצר אותו כדי להגיד לו – "תיפרד מהגיטרה, תבצע את זה יותר פשוט עם פסנתר". פרץ שמגיע מהסלסול – מבין כי האובססיה לסלסל עלולה גם להרוס שירים, וזהו כל ההבדל בין סלסולו של גבריאל שרם ובין סלסולו של נתנאל פורטל. האחד טבעי ואותנטי השני – מנייריסט, משתמש בסלסול כדי להראות שהוא מסלסל.
למרבית האירוניה, משה פרץ, מי שקטע אותו והעיר לו הערת נכונות – הוא שניצל את זכות הוטו (סמכות חדשה לשופט בכוכב נולד) והעניק לפורטל ירוק כדי להעבירו למחנה האימונים.
זהו אקט יפה, כי פרץ נתן אמון בפוטנציאל של הבחור. כל שאר השופטים – לא העניקו לו את הצ'אנס הזה. שורה תחתונה: סלסול עובר כיום לסוחר, אבל אסור למסחרו.
(*) הגוון המזרחי במוסיקה המקומית הוא מושג מקיף ונרחב. מקורו בין השאר – במוסיקה של היהודים שבאו מארצות כמו סוריה, מרוקו, לבנון, עיראק. דווקא המלחינים הישראלים האשכנזים שבאו מארצות מזרח אירופה היטו אוזן למוסיקה האוריינטאלית. ההוויה הישראלית בזמנם עסקה בנושאים כמו לילות בכנען, רועי עיזים, שואבות מים. הם חשו כיוצרים של התחלה חדשה, והתחלה חדשה לא הייתה יכולה להיות המשך המוסיקה שעליה גדלו במזרח אירופה. הם פנו לצלילים החדשים ששמעו בסביבתם החדשה. רוב המלחינים של שנות החמישים והשישים היו מלחינים מערביים מובהקים, שלא התכוונו לכתוב "מוסיקה מזרחית" אבל הם יצרו סינתזה. (עמנואל עמירן, ידידיה אדמון, מרדכי זעירא, שרה לוי-תנאי, עמנואל זמיר, יהודה שרת) השיר הישראלי דאז, זה שהפך "קלאסיקה ישראלית" הוא אפוא פרי הכלאה של מזרח ומערב. אחד השירים הבולטים בצורת ההכלאה הזו היא "מה יפים הלילות בכנען" (יצחק כצנלסון-עממי ערבי) מהבחינה המלודית – נשזרו לסינתזה הזו טעמי מקרא שהתאימו לתבניות המקאמה ולסולמות המוסיקליים האלה, וגם כאן – הייתה איזושהי חזרה מפתיעה למסורת מצד יוצרים שראו במסורת תופעה גלותית וארכאית.
