מה שעובר לאסי ישראלוף בראש מנסה להיות שיר. זחיחות מויסקלית מנסה לשדר פרוזה מחורזת אקראית עד סתמית. מה הסיפור שלו? רגע לפני שקורה משהו – דועכת לה "ההרמוניה של הבוקר", עד כדי כך שהוא מציע לה לעזוב אותו כי הוא נהיה "מאוד משעמם". שרבוט שכזה.. לא יכנס למאה הטקסטים הטובים של השנה.
אבל הקצב והמלודיה נותנים להרגיש שמשהו מכונן קרה לאסי ישראלוף. קצב הבס של פיטר רוט מוציא לאוטוסטראדה, שיר נסיעה, קול גבוה מתכוון, סופט רוק-פאנקי שמזכירים Soul סוונטיז הרמוני עם נגיעות פילדלפיה-סול בעיבוד למיתרים. מילים פשוטות: ההרמוניה הזו שייכת למחוזות עבר, אפילו משדרת קורטוב נוסטלגי למי שמכירים את הצלילים האלה. ישראלוף אינו ממציא משהו מסעיר, אבל משדר גרוב רענן בסטייל הישן.

בוקר אין שמיים/ כל הרחוב ישן / אני פותח את העיניים / משהו מעשן / יוצא לרחוב רואה שמיים / עדיין מנמנם / המשך היום שבעיניים נראה משעמם / אני לוקח את המשקפת / קופץ אל הבריכה / והשמש שיוצאת נראית לי קצת שמחה / העייפות כבר מבצבצת / מכהה את השמחה / וההרמוניה של הבוקר כאילו דעכה
תעזבי אותי / אני נהיה מאוד משעמם / תעזבי אותי / בסוף
יותר מידי יודע אולי צעיר מידי / אני יכול לתעתע הכל קטן עליי/ אני רוצה להשתגע לגמור את הסיפור / אולי בסוף אולי נגיע הכל אולי גמור
אני עוזב עכשיו את האוטו / מתחיל לרוץ ברחוב / ומשהו נולד בי / אני מרגיש אליו קרוב/ העייפות שוב מבצבצת / מכהה את השמחה / וההרמוניה שהציפה כאילו דעכה