עם השיר האחרון Find My Love נשארתי עד לסיום האינדי המדיטטיבי הרגוע וההזוי. סך הכל – כארבע עשרה דקות. סיומו של sympathetic nervous system – מערכת-עצבים סימפתטית (חלק ממערכת העצבים הפועלת באופן אוטומטי, ולא מתוך בחירה)
אבל האלבום החדש של נינט טייב (שהוקלט בליברפול בהפקתו המוסיקלית של מייק קרוסי) נולד מתוך מערכת עצבים חסרת מנוח, מתוחה, נרגשת. חצובה עמוק בתוכה. שירים קשים ובאנגלית.
הנחתי לרגע את הטקסטים. שמעתי זמרת דרמטית, זועקת, נרגנת, סרקסטית. טווח קול מרשים, שנתמך בעיבודים מסעירים לגיטרות חשמליות וצ'לו. כן, זוהי נינט טייב, מקרית גת, זו שזכתה פעם בחולות ניצנים בכוכב נולד הראשון. איזו התפתחות. איזו אמנות ממוקדת.
דלגו על הגדרות נדושות. (זמרת רוק בועטת, עם ביצים) אבל אפשר כבר לדבר על רוק נשי ישראלי אמיץ, נועז באנגלית, לא עושה חשבון לאף אחד. נינט. אייזנמן. מאיה איזקוביץ'. איפה הגברים? הגברים מאחוריה. "רוקפור" הם אפיזודה קריטית בסיפור שלה. ההרכב הזה נמצא חזק בכל שיר.
קול נמוך נרגן-מר-נוטר משגר את הנרטיב ב – I C U. בהמשך הוא יתחלף לדרמטי-נואש. המוסיקה מכניסה לאווירה נכאה. קצב (רוקפור) ומיתרים (מאיה בלזיצמן) מטעינים במתח. "אין לך מה להפסיד/ יש לך משהו להוכיח/ יש לך משהו שהוא רוצה/ אבל היא רוצה אותו/ בין רגליה/ כמה נמוך את יכולה לרדת". נינט דרמטית מאד, מתרגמת תחושות תסכול ביחסים שבינו ובינה לדרמה אישית.
העיבודים לא שגרתיים. הגוון האוריינטאלי ב – Unrequited Star, כוכב ללא אהבה ("האם אתה מבין אותי/ כשאני מדברת אליך/ אולי זריקה בישבנך/ תעשה את זה/ הי מי אתה בכלל/ מילה אחת – ואתה תהיה כוכב ללא אהבה") – הטון דואב וכועס. הצליל משדר את סערת הרגשות.
ואז מגיע צליל האווירה הערפילי של "27" – נינט בקול ג'ניס ג'ופליני שרה על הפער בין מה שהוא רוצה ובין רצונותיה. I'm still thirsty man/ I'm fucked up man/ 27 is too much for me. 
תקשיבו ל – Sweaty Palm. שיר קשה על יחסים. זה Rock סוער. זועקת נשמה. העיבוד מעצים. וכמעט באותה דחיסות תחושתית – השיר Room. מצד אחר: העיבוד המפתיע הדרמטי לצ'לו (מאיה בלזיצמן) ב – O' Computer – שיר שעוסק בפער בין חומר לרוח: נינט סרקסטית: "מזל טוב, אתה אדם עשיר יותר/ יש לך די כסף כדי לתקן את העולם/ אבל לא את נשמתך"
What are you people נינט טייב עמוק בתוך עולמה הדרמטי. ההבעה, הטון משדרים את מימד עומקו. המוסיקה, העיבוד מעבים את עוצמתם. ישנה רוקרית אותנטית במקומותינו ששרה על אהבה, אבל לא סתם על אהבה, אלא מחפשת מהות חיים על מנת להגשימה. הדוברת בשיר פונה אל הנאהב  כדי שילמד אותה לחיות ללא העמדת פנים. המהות אינה רק בדיבור ישיר, אלא בלחיות בצורה בלתי אמצעית, להיות מסוגלת לצרוח עצמה לדעת, ואחר-כך, כשהגשם ישטוף הכל, היא תהיה מזוככת לאהבה, למרות הידיעה הפאטאלית, שהסוף מחכה לכל.
נינט ממשיכה בדרך המאוד מסוגננת שהתוותה לעצמה. מקורית, אותנטית, עושה את המוסיקה שמבעבעת מתוכה, זועקת את עצמה לדעת. מתרחקת יותר ויותר מהמיינסטרים של הרייטינג.