אם אהבה, אז אהבה גדולה אינה המילה שתתאר את יחסיה של הביקורת לאלבומיו של ג'ייסון מראז, זמר הפופ-פולק, מאז I'm Yours, להיט הרגאיי מאלבום הבכורה שחשף את הרומנטיקן לעולם. הפעם – חזית לא אחידה. מציונים ממש נמוכים ועד גבוהים.
גם הפעם האלבום נפתח ברגאיי, המקצב שנתן לו את הפוש הראשוני לפני 4 שנים עם I'm Yours. במילים: "I picture something, it's beautiful/ It's full of life and it is all blue" שנתרגם? אז נכון כסינגר סונגרייטר, מראז לא יוצא מכאב. מחוסר ודאות. בטח לא משנאה עצמית. אלא בעיקר מה שהוא עצמו שר –  Makes Me Feel Good.
הבעיה שמטרידה מבקרים היא, נדמה לי, בצליל המאוד סופט-מלודי, המילים המאוד נאיביות, כאילו מוסיקת הפופ מבטיחה תמיד את ה"אלטרנטיבי". זו אחת הטעויות הנפוצות של מבקרים פיינשמקערים. הם מחפשים בזמר פופ את "הדבר הבא". ג'ייסון מראז אינו מתיימר.
על דבר אחד יסכימו המבקרים: לבחור יש סגנון. במונחים של פופ הוא מוסיקאי מצוין, מוסיקאי בדם, זמר אלגנטי שהקול שלו טבעי חצוב ממנו, בלי רבע מניירה. תקשיבו לאד שקט "בלוזי" – I Won't Give Up. שורה תחתונה: אלבום פופ טוב, ואין לי שום בעיה שאני יכול לזמזם כמעט כל שיר משמיעה ראשונה. תשימו במכונית. עונג קיצי.

I Won t Give Up