חוטים נשזרים בין משורר ומוסיקאי. רפי וייכרט ועודד גדיר מגיעים בכריכה קשה ומהודרת המכילה דיסק והרבה מבואות – של הנפשות הפועלות, גם המליץ רוני סומק.
הדיסק מורכב משירים מולחנים, חלקם הגדול – בשירתו של עודד גדיר (המוסיקאי) חלקם הקטן בקריאתו של המשורר רפי וייכרט ובליווי גדיר.
נתן אלתרמן, לאה גולדברג, נתן זך, אלכסנדר פן, המשוררים היותר מולחנים במוסיקה הישראלית, זכו לרגעי חסד, לחוטים מוסיקליים שטוו מילים ללחנים ויצרו לעיתים בגדים חדשים יפים. זה קורה בדרך כלל כשתוצאת השזירה היא מימד-ניואנס מיוחדים, אינטרפרטציה שמאירה בדרך קסומה. למשל: הלחנים של סשה ארגוב לשירי אלתרמן הולידו יצירות חדשות.
לא בטוח שהשירים היפים של רפי וייכרט (הקצרים מאוד – נפלאים בעיני) חיפשו מוסיקה מולחנת. אבל קרה מה שקרה: פגישה בינו ובין עודד גדיר הולידה ידידות מופלאה, שהולידה ניסיון לאינטראקציה בין שירים למוסיקה.
אני מנסה לאתר לשווא את עוצמת הגעגועים לתקופה עליה המשורר מתרפק: ימים של הורים-עולים מפולניה, כשהעברית "הייתה שפה שנייה" ,כשהמשורר-הילד בן השנתיים וחצי הציג עצמו בגאווה – Rafi Weichart Poeta. השיר נקרא "חוטים" (כשם האלבום) דואט של עודד גדיר ורונית שחר נטול קסם. נמצאים ליד הטקסט.
ב"ערב טוב" – דואט שירה (גדיר) קריאה (וייכרט באינטונציה של יונתן גפן) – המוסיקה מעניקה לשיר קלילות מלודית וקצבית נסבלת. אם הייתי צריך לבחור את הסינגל מהדיסק – זה השיר הזה – איש שמתבונן בשמיים ומגיע למסקנות על חייו.
"שאלה" הוא שיר געגועים מרגש לילדה, מושר בקצב איטי מאוד, בעיבוד אקוסטי ובטון שמצליח לשדר את התחושה הרטרוספקטיבית של הדובר.
"קרבה" ("יש/ ערבים/ שאני/ הולך/ מחוץ/ לדירות/ מוארות/ כמה/ לעמוד/ במטבח/ לדבר/ אל/ אישה/ זרה") מוגש בשתי גרסאות – האחת ג'אזית, השניה – ואלסית. השיר כתוב בשורות של מילה בודדת – על מנת ליצור זרימה. האלתור בגרסה הג'אזית – משבש-קוטע אותה. הגרסה הואלסית בעיבוד לצ'לו – טובה יותר בהבעת הסיפור האישי, ועדיין זוהי יותר השתפכות מאשר מוסיקה המבטאת את הניכור הקיים בצורת השיר. ובמילים פשוטות: זה מסוג הטקסטים המינימליסטים שאינם מייחלים להלחנה.
גם "עץ בחלון, בוקר", שיר קצרצר יפהפה – הרהור על מהות החיים (עבר מול הווה) – כתוב מינימליסטי בשורות של מילה. המוסיקה העניקה לו מימד מלודי נוסטלגי סנטימנטלי נוגה-דרמטי, במקום המופנמות שקיימת בו.
"סביבה ספרותית" – על הרחובות בתל-אביב שהיו תחנות בחייו של המשורר – כולם קרויים על שמות יוצרים, כשבסיום פואנטה – "היום אני מלמד ספרות/ במרחק דקות ושנים מהרחובות ההם". המוסיקה קצבית, העיבוד לצ'לו ולפסנתר פונקציונאלי – ממחיש את זרימת החיים. גם החזרה על מילות ה שיר – מדגישה יפה את האלמנט הרפטטיבי הקיים בשיר.
"במיטה לבד" – בסיטואציה של הורות – נזכר בילדות שלו, כולל הפרידה של ההורים. המוסיקה? יש תחושה שהשיר לא נועד להלחנה, והמאמץ של עודד גדיר – לשווא הוא. מנגינה וטקסט שנעים בקווים מקבילים ולא נפגשים.
"סרטים" – הסינמה פרדיסו של רפי וייכרט בליווי פסנתר וצ'לו – געגועים לסביבת הקולנוע של פעם (סדרן ומקרין של צהרי שישי) מחזיר אל תחושת הבדידות והצורך במגע אף עם האישה זרה (זו האישה של "קרבה"?) מעורר את תחושת הגעגועים בקריאתו של המשורר (ללא לחן) בליווי פסנתר.
"מנגינות" – גם כאן קריאה בלבד של השיר בליווי פסנתר, ניסיון לבטא את המבט על סביבתו – באותה אווירת לילה שהמשיך לנגן.
המנגינות של גדיר ניסו לחבור למילים של וייכרט לא תמיד בהצלחה. דווקא השירים המוקראים נראים אופציה יותר מדויקת ("סרטים", "מנגינות"), אבל בשורה תחתונה – מעשה אמנות מלא כוונות טובות, מושקע ומופק לעילא.
