אנחנו בעידן עידן רייכל. "מויימה" נקרא השיר. צלילי גיטרה אקוסטית פלמנקואים קולחים מהפתיח הארוך. ואז הלמות התופים. הכניסה לשיר מגיעה רק אחרי כשבעים שניות. אין לי בעיה: ההחנפה הפסבדו אתנית הזו לקחה אותי בשבי אצל רייכל. אני נופל בשבייה גם אצל ליטל גבאי בשיר הזה. על העיבוד וההפקה חתומים – אורי זך, מרק קקון, אורי קליינמן.
מויימה עוד תחזור בסיום בגרסה העברית-ערבית. תוגת אמת עמוקה-אמיתית. הלחן והטון מעבירים את עוצמות החוויה. חיבור התרבויות המוסיקלי – אותנטי, גיטרה אקוסטית, פסנתר ודרבוקה מתנים אהבה, הטון, סערת הרגשות – כנים המה.
ההשפעה הרייכלית קיימת לאורך הדיסק. החיבור בין המלודיה הזכה לצליל הפסבדו-אתני עיבודים-קישוטים המאוד עשירים.
בואו נכיר יוצרת-זמרת. ליטל גבאי (סולנית להקת חיל האוויר, הפרויקט של עידן רייכל, כוכב נולד 2) היא חיבור מוצלח למדי בין פופ מערבי לסלסול מזרחי בקונטקסט מיינסטרימי מחניף. הצליל המסולסל המרכך-הלוטף הזה, מאפיין את "רוצי מהר" – שיר שמתפתח מהשקט לסוער – עצות ל"ילדה שלי" המגיעות מתוך דאגה עמוקה. הקצב בשיר משלב בין חיוניות לדרמה. הבעה מלאת כוונה – שמעניקה אמינות. שירת המקהלה מעניקה ניחוח עדות מזרח יפה, הקישוט הקולי הגברי בסוף השיר – אכן מתקשר עם האתני לכאורה (Pseudo Ethnic) שמאפיין את העיבודים של רייכל.
"כמעט" עוסק בתחושה של החמצה ביחסים בינו-בינה. ההימצאות ליד, אבל לא בתוך. הטקסט אינו מלוטש דיו, משרבב משפטים, שאינם שירה כמו "אם לא להיות איתך, תחליפים יתקבלו בברכה" (מה זה?), המבע אינו תואם את המצוקה הקיימת בשיר. תחושת ההחנפה הקצבית – שקופה מדי. העיבוד ניסה צליל בראס בסגנון מאריאצ'י מקסיקני… אבל לא חייבים להיות מיינסטרימים בכח.
הטקסט של "שלוש מילים" הוא גבב של מה-היא-רוצה-שהוא-יגיד-שהוא-לא-רוצה-להגיד. מה טוב שמרינה מקסימיליאן בלומין הפכה את מכבסת המילים לעונג צלילי, שאורי זך ריענן בעיבוד. השיר בנוי-מתפתח מוסיקלית מדאונטמפו למידטמפו במורכבות שמאפילה על הטקסט השגרתי, מייצרת דרמה קטנה. אבל סך הכל – פופ במיטבו, כולל הביצוע המשובח של ליטל גבאי.
הצליל הפסבדו-אתני מגיע ב"חלום בשניים" בצורת מעוואל (יוחאי כהן) הלחן הוא של הטריו ברזילאי Tribalistas, הטקסט – מתקתק, שולי, לא אותנטי.
"מים רבים" – פשטות יפה גם במילים (נועם חורב) וגם בלחן. שאלות הבסיס על החיים האכזריים ("איך אפשר לקבור ילדים?"), ומציאת תשובות באהבה: "מים רבים לא יכבו את האהבה". העיבוד פונקציונאלי. האתניות משורבבת באיפוק ובעדינות וההבעה – אמת היא.
ב"אנא וויאק", שיר אהבה. ליטל גבאי משכנעת כי חיבור התרבויות המוסיקלי – אותנטי, הדיאלקט, הטון, סערת הרגשות. דרבוקה וקצב תזמורתי שזורים בקולות, שאינם חאפלת האינסטנט השבלונית של הפופ הים תיכוני המצוי, אלא השורשים האמיתיים של מוסיקת האזור בעיבוד עכשווי. מי שלא שמע את צלילי השמחה והתשוקה שיוצאים מהעצב שלה – לא שמע צלילי שמחה מזרחית אמיתית מחממת לב. הקצב המתגבר בסיום, וקישוטי הנשיפה מעניקים חותם ראשוני ושורשי לשיר.
"להמשיך" (מילים: נועם חורב) – מסוג שירי הרגש הקצביים שאינם אומרים הרבה פרט לאיזשהו סחף רגשי עם געגועים, "רצפה מלאת שברים". היא רוצה לברוח, לסלוח, אחרי שהכאב בה … התעייף, והפחד … הותש (האנשה מעניינת. לא היא התעייפה מהכאב, אלא הכאב עצמו הוא זה שהתעייף) הטקסט הזה זורם איכשהו בנתיב מיינסטרים, אבל רחוק מלהיות אמת חיים.
מרינה מקסימיליאן בלומין חוזרת עם לחן ל"עולם מושלם" – על הפער בין הרצוי למצוי (היופי מסביב מול האשליה, השלמות כביכול מול האדישות) בביצוע מלודרמטי, הנוסק בטווחי קול גבוהים שמונע בקצב דאנס סוחף. מועמד לסינגל?
הסיום "מפלצות". שיר קסום של אסי סתיו (לחן, מילים) המושר על ידי "ילדה" בת 31 ל"ילדה הקטנה" שבתוכה בטון דואג-עורג. גבאי משוחררת מכל אתניות , הכי אמיתית שיכולה להיות. שילוב של ניקיון קולי ועומק. השיר הטוב ביותר בדיסק!
ליטל גבאי עולה על הדרך הראשית של הפופ המקומי. אלבום ראשון לא מושלם, אבל רגעי הקסם שלו, הנוכחות הקולית שלה, ההשקעה בהפקה ובעיבודים אומרים: היא כאן בשביל להישאר וגם להגיע רחוק.