מוסיקה של דיוק אלינגטון לזאטוטים? לקרב אותם אל מושגי יסוד בג'אז כמו "אלתור" ו"בלוז"? הגיע הזמן לחשוב מחוץ לקופסא החינוכית הקונבנציונאלית. רעיון נפלא יש למפיקי הסדרה "ג'אז חם": להפנות את ההרכבים שמגיעים להופעות בישראל למופע אחד לילדים. המטרה – להעניק גם לזאטוטים חווית ג'אז חצי דידקטית, חצי בידורית. המבחן הוא ביכולת ההנגשה של מוסיקה לא מסחרית, מהסוג שמקבצת את המוני ילדי ישראל בחופשות, במיוחד בחנוכה.
שבת לפני צהריים, מוזיאון תל-אביב. הסקסופוניסט אריק לבנת מאלתר ומקבל "תשובה" מאחורי הקלעים. המשיב הוא ענק הג'אז, הסקסופוניסט אנטוניו הארט, שעולה לבמה עם ההרכב, שניגן בסוף השבוע מוסיקה של קנונבול אדרלי. אלמנט ההפתעה בהצגת הילדים עבד. אט אט נחשפו כל הנגנים, שהגיעו לנגן איתו.
ראיתי בקהל קטנים בני 3 וגם ילדים בני 8 ואף יותר. התרגשות גדולה מאוד. אריק לבנת, מי שמתמחה בסדרות ג'אז לילדים, הוא שערך את המופע, הדגים שפת סקסופון מהי, והזמין פרט להארט את החצוצרן ויין טאקר מארה"ב, את הפסנתרנית הילה קוליק, ישראלית שמנגנת בניו יורק, ואת הנגנים הישראלים תמיר שמרלינג בבס ושי זלמן בתופים.
השילוב בין ההגשה של לבנת והנגינה של ההרכב יצרו מפגש אטרקטיבי, שצמצם פערים בין ילדים להוריהם, קרב אותם לרמת אתגר כמעט שווה. לא כל מושג מתאים למופע הזה: מה ילד יכול להבין כשאומרים לו סגנון "הרד בופ"? גם לא כל סיפור מההיסטוריה של הג'אז  מעניין את הקהל הזה. למשל: איך קרה שהקטע הג'אזי המפורסם Take The A Train מיוחס לדיוק אלינגטון ולא למי שכתב אותו – בילי סטרייהורן, כפי שהסביר אנטוניו הארט.
מצד שני: לבנת ושות' מצאו את האיזון הנכון. צעדים ראשונים בג'אז לקטנטנים לפי המופע הזה אינם נראים כמשימה בלתי אפשרית. אריק לבנת הזמין ילדים לבמה, נתן להם לנשוף בפיות של סקסופון, חיבר אותם לקצב הבלוז עם אנטוניו הארט והנגנים שאיתו, והדגים אלתור מהו על "ארץ זבת חלב ודבש". הארט נכנס לעניין בהדרגה, התאהב בתפקיד "המורה", וירד לסיבוב בקהל כדי לתת תחושה שהוא ממש נהנה. ההנאה הייתה הדדית.

צילום: מרגלית חרסונסקי

"שיר עבודה" מאת נט אדרלי

Satin Doll – דיוק אלינגטון

Take The A Train – בילי סטרייהורן

בלוז מהו?

בלוז של 12 חדרים