לחזור להופעה של ברט בכרך ב-2013. זה הזיכרון שלי מהמלחין המופלא שנפטר ב-2023. היתה התרגשות. לראות את האיש שכתב את Raindrops Keep Fallin' on My Head בפעולה ועוד בשירה בציבור (בסוף הערב), ולדעת שאתה גם יכול לגעת במי שנחשב אחד
שארל אזנבור כמעט מתגאה שבעוד כמה חודשים הוא יהיה בן 90. אולי כדי להגיד: קטן עלי. הכל אצלי בסדר. אז נכון, כמעט הכל נשמר אצלו, בעיקר קול שמזנק לגבהים, כשמדובר באזנבו, הקלישאה "אגדה בחייו" אינה קלישאה. גם אם נגיד שהמוסיקה שומרת
דה ויקנד (The Weeknd) פתח השבוע את החלק האירופי של סיבוב ההופעות שלו "After Hours Til Dawn" בקופנהגן – צפו בתיעוד בהמשך. האמן הקנדי הופיע בראשונה מתוך שתי הופעות סולד-אאוט באצטדיון פארקן בליל שישי (19 ביוני), לאחר שהופיע בשני תאריכים
שנתיים וחצי אחרי "אור גדול" (דצמבר 2010) חזרתי לשמוע את אמיר דדון באותו מקום. אמרתי לו אחרי המופע, שאם היה לי מד אנרגיות, נדמה, שהמחוג היה קופץ גבוה יותר לעומת המופע ההוא. הלך משיא לשיא. הטעין כל שיר – קצבי כשקט בעוצמות תחושתיות נדירות.
האלבום הכפול נפתח במפתיע בשני קטעים אינסטרומנטליים של רביעיית סוליס מנאפולי – נעימת "אורי" וקטע שנקרא .Minuano אני מבין שעורכי הדיסק ביקשו להישאר נאמנים לסדר הקטעים של הערב (שהוקלט השנה במסגרת פסטיבל "ימי זמר" בחולון), אבל הם שכחו, או שלא, שדיסק הוא
רגע לפני יציאת האלבום החדש Foreign Tongues, קיימו חברי הרולינג סטונס The Rolling Stones אירוע יוצא דופן בלונדון: הופעה אינטימית במועדון קטן כחלק ממסיבת האזנה חגיגית. במקום מופע אצטדיונים מול עשרות אלפי אנשים, בחרו מיק ג'אגר ורוני ווד להופיע בפני
בסוף הערב הבנו שאסור היה לעזוב לפני הסיום. אילנה דיין המנחה סיפרה, שהיא למדה מחוה אלברשטיין עברית, כשעלתה לארץ, וגם סיפקה עובדה: חוה היא הזמרת המושמעת ביותר ב"ארבע אחר הצהריים". מחמאה? אחרי הכל, מדובר בתוכנית רדיו מנומנמת, מצעד פזמוני העבר,
לראות את ג'ו ג'קסון ממרחק נגיעה. הגם שאינני מזן ה"מעריצים", זה היה סוג של הגשמת חלום, באיחור של כמה שנים. פתאום, איש מבוגר עם חיוך מתוק הזה שמתיישב לנגן ולשיר מכל הנשמה. אבל משהו לא התקשר: חלפו כמה דקות עד
ב־2 ביולי 2026 התקיים באולם Royal Albert Hall אחד מאירועי המחווה היוקרתיים ביותר שנערכו בשנים האחרונות ליצירתו של ברט בכרך Burt Bacharach. המופע, What the World Needs Now – The Burt Bacharach Songbook, לא היה רקב הופעת סולו של דיון
קשה לדרוש מהלהקה שאוהבת להתלבש בטוקסידו ובשמלות נוצצות בסטייל להקות של פעם לעשות את זה בקיץ הישראלי הלח. לפחות חלקם, במיוחד הבנות הופיעו בלבוש המתוכנן. מוסיקלית, האטרקציה של פינק מרטיני היא יצירת אשלית רטרו של להקת עבר שקמה לתחיה. הלהקה בת
נעמי שמר לא זכתה, לצערה, שבנה, אריאל הורוביץ, יהיה מוסיקאי קלאסי, למרות מאמציה ותחבולותיה להביאו לשם, אבל היא זכתה לבן אוהב מוסיקה, חכם, רגיש, מצחיק, מיוחד, והיא עד כמה שהכרתי אותה, הייתה מתה להיות בערב הזה, שאריאל הקדיש לה. ״אולי
אלבום ההופעה של תמיר גרינברג עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית, בניצוחו ובעיבודיו של ירון גוטפריד, אינו עוד ניסיון "להלביש" זמר פופ על תזמורת סימפונית. להפך: הוא מדגים כיצד שני עולמות מוזיקליים שונים – סול וריתם אנד בלוז אמריקאי מצד אחד, ומסורת
מאיה בלזיצמן היא הצגה של כלי וקול שחוברו יחדיו לגוף אחד, המייצר אנרגיות בלעדיות. היא לוקחת את השירים למחוזותיה בעוצמות תחושתיות, שמניעות אותה לביצועים עמוקים, כשהגוף שלה וגוף הצ'לו כמו הופכים לישות אחת. האופן שבלזיצמן שרה תוך ליווי עצמי נשמע
אחרי שהוציאה את האלבום "שחור זוהר", הילה רוח מגיעה ל-3 שירים באקווריום של מפעKהפיס, מסגרת אינטימית באוריינטציה של Tiney Desk האמריקאית. הילה רוח מותחת גבולות לא רק סגנונית אלא גם רגשית ותמטית: בין אינטימיות אישית מאוד לבין אמירות כמעט פילוסופיות על
שאלתי שתי בחורות מאחורי בסוף הערב: "נהניתן"? הן ענו לי בשקיקה: "בטח!" ידעתן שרוג'ר גלובר (נגן הבס) לא הגיע? "מי?" שאלו. על ריטשי בלקמור שמעתן? הן חייכו זו לזו כאילו – מה הוא מבלבל לנו ת'המוח. מיהו איאן פייס על
איך למדתי על המופע המפוצץ של ששון שאולוב בהיכל מנורה? מהכותרות על "המופע" "שכולם מדברים עליו". מי-מו-מה? במופע ה-360 הראשון שלו בהיכל מנורה, היה רגע אחד קטן שהצליח להלחיץ את האולם, כאשר הזמר החליק על הבמה אחרי שדרך על מים,
השיטה עובדת. תן שם של אלבום "מיתולוגי". תן תאריך עגול המאזכר שנת יציאתו. חבר ביניהם, ויש לך סולד אאוט – במיוחד אם אתה אהוד בנאי. שלושים שנה ל"אהוד בנאי והפליטים" – איך אפשר להתווכח עם יום הולדת שכזה. אבל אם
בסביבות ארבע ושלושים לפנות בוקר, הקהל מצטרף ל"דניאלה". ברקע פוצע שחר אדמדם-כחלחל. קיץ 2007. האמפי למרגלות המצדה. דיוויד ברוזה בבגדיו השחורים הנצחיים באקסטזה. עוד כמה דקות תופיע שמש ענקית כתומה במזרח. כמעט ארבע שעות אחרי, סביבות שבע, אור מלא של
בהדרן היו 3 פסנתרי כנף על הבמה. אם לסיים בשיא אז בגדול. שלומי שבן, יוני רכטר ואביתר בנאי התיישבו ליד הפסנתרים, שכיסו את כל הבמה למחרוזת של "עד מחר", "התעוררות" ו"סיכוי". כך שלומי שבן סיים את ההופעה שנדחתה מסוף פברואר
ראיתם את הכתבה על פאר טסי ביומן בשישי בערוץ 2? הכתב עידן סלומון יצא לבדוק את מהות ההצלחה של המלך החדש בז'אנר המזרחי. הוא השתעשע בשאלה – האם פאר טסי הוא זמר של להיט אחד – "דרך השלום". לקראת סיום
לפי התוכניה היינו צריכים לקבל גם את ארקדי דוכין, לאה שבת ואתי אנקרי. לפי המופע, את ארקדי ולאה קיבלנו. אנקרי לא הגיעה, התמורה הייתה, ספונטנית לחלוטין – האח של לאה – שלומי. שירת רבים משפחתית, אם נתחשב בכך שארקדי ולאה
ראיתי אותו ברמת גן ב-83' באצטדיון. מה השתנה מאז? כמעט כלום. שישים וחמש מלאו לנער, ולא ברור אם הכושר הוא מבלון חמצן שהוא מחביא מתחת לחליפה או מהשתלת ריאות, אבל הג'סטות – אותן ג'סטות. הגנדרנות – אותה גנדרנות. כמעט קלקלו
אז מה בדיוק היה הערב הזה? חגיגת לסיכום 40 שנוות קריירה? אירוע מיוחד לציון הופעה ראשונה בקיסריה? לפי רשימת השירים – סיכום. גלי עטרי הלכה על הדה-בסט-אופ. מהאלבום החדש הגיע שיר אחד בלבד – "אהבה למרחקים ארוכים". במהלך הערב היא
יש מבקרים שאוהבים לשנוא אותה. כל העניין הזה של ה"מסיקיות" משפיע לא טוב על עיתונות המוסיקה. כנראה שיש כאן משהו שלא סיפרו לי עליו. לא בטוח שאני רוצה לדעת. לא מושפע. לא שביקורת צריכה לבוא "לוח חלק", אבל בטח בלי דיעות
שנים המתנתי למופע פסנתר בפסטיבל הפסנתר מארח. והנה: קיבלתי אחד כזה.מופע פסנתר. יוני רכטר, נסיך המוסיקה הישראלית, עשה בחירות אטרקטיביות לערב הזה: הוא החזיר לבמה את אבנר קנר, חברו ללהקה "14 אוקטבות" (1974), הוא בחר לאלתר עם אלון יבנאי – פסנתרן שפועל בניו-יורק – פסנתר מול פסנתר.
ישבתי שורה שנייה ופשוט נעצתי בו מצלמה. כשפורטיס בפעולה, חייבים מצלמה. הייתה לי. האיש הכי פוטוגני בעולם – כשמדובר בתיאטרון רוק. איש אלף הפרצופים. איש תיאטרון מהמם, בלתי צפוי. הוא עצמו מודה שהוא ביישן. ביישן? אני מאמין לו. אבל על
עומר קליין – פסנתר, זיו רביץ – תופים וכלי הקשה, אורחת מיוחדת: יהודית רביץ "פעימות הלב", כך קרא הפסנתרן עומר קליין לאלבומו האחרון. פעימה היא הפולס הזה, הקצב, ההטעמה המוסיקלית. ובאמת, כששומעים את עומר קליין מנגן פסנתר, זוהי הפעימה הזו
חיבורים כאלה כנראה יכולים להתקיים רק בפסטיבל כזה. שלומי שבן הוא משת"פ סדרתי, במיוחד בפסטיבל הפסנתר מארח. חתם קבע במתחם סוזן דלל. ב"הפסנתר מארח 2008" שמעתי אותו בלא פחות משלושה מופעים: – ערב המחווה לשלמה גרוניך, שלושה דואטים עם יוני רכטר ולבסוף (שכחתי משהו?) עם קרן אן,
זו לא היתה המחווה האחרונה ליוסי בנאי. יהיו עוד הרבה. לא רק הגעגוע. ממש כמו ערבי הזיכרון למאיר אריאל, התחושה היא של אובדן ענק תרבות בגודל שרוחו לא יכולה למות. היא לא תמות. יוסי בנאי ממשיך להלך בינינו, להיות חומר
