איך נשרפו לנו כבר למעלה מ-11 שנים מאותה הופעה אקוסטית יפה בהארד רוק קפה בדיזנגוף בתל-אביב (תאריך מדוייק: 22.1.95) אני מקשיב לדיסק ועוברים בי צמרורים נוסטלגיים, במיוחד כשיזהר שר על צילו של יום קיץ הולך ודועך. שיר מס. 7 בדיסק. נפתח בפריטה של אקורדים פשוטים ומסתיים בצליל המונד צובט. המבט שלה הוא אש קרה. אשה זרה. האהבה שלה כול כך מרה. ובכול זאת, איך היא פלשה לתוכו. אלונה קמחי כתבה ליזהר את הטקסט הזה.
אשדות על המסלול שלקח אותו כבר אז כל התחנות בדרכו המוסיקלית, מקבץ שכלל מנגינות קליטות שנשמעות כמיינסטרים המשובח של הרוק המקומי, גיטרות מצוינות, מנגינות קסומות, השפעות מגוונות, וקול לא גדול שמשגר בחום תחושות רומנטיות שהם יזהר אשדות נטו. מתחילים ב"מלך שלך", ממשיכים ב"מה תאמרי" (מילים: שמוליק צ'יזיק), "בכל פעם שאני מתאהב", ""יש לך אותי", "תן לי קצת ממך" (עם קורין אלאל) ובהמשך "התחלות", "נועה של הים", ועד "איש השוקולד" ו"הגשם ירד".
אני מפזם את הלחנים בקלות, והטקסטים האלה על הזיות אהבה עקרות או על נסיון לפרוץ לתחומה של האהבה האבודה. הוא נשאר במיינסטרים של הרוק עם עיבודים מצוינים, עם מלודיות מחניפות, עם קלידים שנשמעים הרמוניים, עם מקצבים סימטריים. זה יזהר בקווי מיתר מחניפים, מוסיקאי שלא מסתפק בעיבוד סטנדרטי.
התאוריה כי רוק ופופ זה וויליומים מפוצצים מנופצת כאן לרסיסים. קונספט האנפלאגד פשוט מתאים לאשדות. להתאהב מחדש.