אוספי הג’אז שרשת "ארקפה" עומדת מאחוריהם ניחנים בקו מלו-סופט-איזי ליסנינג.  הדפים שצורפו מדברים על מוסיקה "לפריקת מתחים". מוסיקה אינה מכשיר מסאז’. כשהיא טובה היא טובה. כשאני שומע את רובי ויליאמס ב"ביונד דה סי", את סטינג ב"איינט נססרלי סו", את שינייד או’קונור ב"אני רוצה להיות נאהבת על ידך" –  התחושה היא של הצדעה לג’אז הישן והטוב.
בהמשך יבואו בריאן פרי עם "אז טיים גוז ביי", ג’ימי קולום – "מה כבר משנה יום" כולם שרים קצת אחרת, יותר "נוסטלגי" אם אפשר לומר כך, יותר רומנטיים, יותר אינטימיים, יותר מהורהרים. יפים ונהדרים: ג’ורג’ מייקל ואסטרוד ג’ילברטו ב"דסאפינדו", קייטנו ולוזו ב"לט’ס פייס דה מיוסיק אנד דאנס", קייט בוש – "דה מן איי לאב" כאלה שצובטים בפנים.