ה-EP הזה של אושר כהן ממוקד בשלושת שיריו בגבר הנכזב המתקרבן מול אהובתו המנותקת. השירים -כמה צפוי – עוסקים באהבה, שברון לב, געגוע. החלוקה היא לשני שירי ביאוס עצובים ("גשם", "בקבוק על המרפסת") ושיר חגיגי ("תחנונים") ב"גשם" הוא מתגעגע למאמי שלו. בוכה כשעננים מכסים את פניה, גשם יורד עליו, ומתחנן שיביאו אותה אליו.
ב"בקבוק על המרפסת" המסכן הולך על עוד בקבוק על המרפסת (אבל לא הולך לאיבוד אפרופו שלמה ארצי), וכדי להוכיח את רצינותו, מבקש המשורר השבור שתשמע את השירים שכתב כי – "כל המנגינות זורקות אותי עלייך". כהן משנה קו ב"תחנונים", צועק תחנונים, בוכה תמרורים בנוסחי תפילה מסורתיים בשירת רבים, וגם כאן זה האמן שכותב לה מנגינה "כמו בשירים הישנים".
אושר כהן מבין שמסחרית אין ברירה: צריכים להיות חלק מז'אנר הזמרים הזמרים המזרחיים המתקרבנים מול אהובות, אלה שלא יוותרו להוכיח להן את תחושותיהם בשירי אהבה. במוזיקה המזרחית הישראלית הטרנד הזה משגשג: שירים בהם הגבר מוצג כקורבן של אהבה, כמי שנפל שדוד אחר אישה יפה, נחשקת, אבל קרה כקרח, בוגדנית או בלתי מושגת.
זה כבר הצד ההפוך של המטבע: במקום שירי האישה הפגועה – כאן הגבר הוא זה שמרגיש נפגע, ננטש, לא מובן. "גשם”, למשל, הוא בלדת פופ-רגש טיפוסית שממשיכה את הקו המזוהה גם עם אושר כהן — שילוב של מלנכוליה, אהבה אבודה, טקסט פשוט קול רגש משווע. זה שיר שכולו מכוון אווירה: התחושה, הצלילים, והעצב שבו — הם הלב הלחן איטי, נוגה, בנוי סביב מלודיה חזרתית שעוזרת לשיר להיתקע בראש. ההפקה — קלידים עדינים, ביט רך, חטיבת קצב מעצימת רגש במעבר. אושר מתאמץ להישמע רגיש ונגיש, אבל חסר האותנטיות שלו מובילה אותו אל הנדוש ואל גבול הקיטש.
צילומים: שי פרנקו
