אייל גנדלר מוציא לנתיבפופ מרכזי געגועים לתקופה חופשית ותמימה יותר, מול מציאות עכשווית קשה ומאיימת. בניסוח פשוט: געגועים לימים שבהם היינו רק צעירים, רגליים יחפות, לב פתוח, עתיד שעדיין לא חשבנו עליו.
שמחת חיים פשוטה, חופש בלי פחד.והיום? הצל כבד, המציאות צורחת, והנעורים — הפכו לעורף.
זהו שיר של בריחה ותקווה – קול של דור שגדל בארץ רוויית קונפליקטים, ומבקש לזכור, להרגיש, ולו לרגע, את מה שאיבד: חופש, קלילות, ותמימות. הוא נוגע בלב המציאות הישראלית, במיוחד זו של הצעירים שחווים חיים בין מלחמות, מתחים וחרדה קיומית.
"אל הים, לאילת, לצפון… גם למדבר…" גנדלר משתמש במרחבים הפתוחים של הארץ – הים, המדבר, הצפון – לא רק כמקומות גיאוגרפיים אלא כסמלים של חופש ובריחה. המקומות האלה מייצגים משהו שונה מהמרכז הרועש והלחוץ – הם מאפשרים "ללכת לאיבוד", כלומר, לשחרר שליטה, למצוא חיבור לעצמך ולשקט.
"בוא נבנה שם ארמון של אמון, לא של חול" משפט שאומר – לא רק לברוח, אלא גם לבנות מחדש, משהו יציב, אמיתי. לא ארמון של חול שמתפרק, אלא של אמון – אולי מערכת יחסים, אולי חברה, אולי עתיד טוב יותר.
"מישהו חייב להחזיר לי ת'זמן" – ביטוי לתסכול עמוק – על חיים שנשחקים במלחמות, בפחד, בהישרדות.יש כאן אמירה קשה אך אמיתית: השנים שהיו אמורות להיות היפות ביותר – בוזבזו על דאגה, לחימה, התמודדות.
למרות כל העומס, גנדלר אינו נופל לציניות או ייאוש. אלא מסיים  בקריאה לחיות באמת, להעריך כל רגע – אבל מתוך הבנה כמה קשה זה להיות צעיר במקום שבו שבריריות החיים נוכחת כל הזמן.
קול נמוך נוגה מחליף הילוך לגבוה לפי מצבי הרוח המשתנים, קצב ועיבוד שמכניסים את גנדלר למהלך דאנס שכולו אופק מואר לעומת המציאות האפלה. מבחינה זו המוסיקה מאפשרת לו ללכת שוב לאיבוד.

אייל גנדלר בוא ניסע

פעם ידענו לחיות,
לארוז תיק קטן, לעלות,
אוטובוס אל הצפון,
יומיים רוקדים בלי לישון,
איך פעם עשינו שטויות
עלינו על גשר קפצנו עמוק,
הגלים של הים זרמו לנו בדם,
פעם

אהא, תן לי רק לחזור אחורה,
לא לחשוב על כלום לנסוע, אהא
לאן?
מה אכפת לי רק לברוח,
לא רוצה לחיות בכוח
אני רוצה ללכת לאיבוד
בוא ניסע
אל הים, לאילת, לצפון
לא אכפת לי בכלל
גם/בוא רחוק עד למדבר
בוא נבנה שם ארמון
של אמון, לא של חול
העיקר נזרום עכשיו
בלי לחשוב יותר מדי

כל השנים היפות
הלכו על אלפי מלחמות
מישהו חייב להחזיר לי ת'זמן
עברנו מלא, אולי יותר מדי
היום פה כל יום מתנה,
לא מובן מאליו,
מי כמונו מבינים
שהחיים כלכך שבירים ויקרים

אהא, תן לי רק לחזור אחורה,
לא לחשוב על כלום לנסוע, אהא
לאן?
מה אכפת לי רק לברוח,
לא רוצה לחיות בכוח
אני רוצה ללכת לאיבוד

בוא ניסע
אל הים, לאילת, לצפון
לא אכפת לי בכלל
גם/בוא רחוק עד למדבר
בוא נבנה שם ארמון
של אמון, לא של חול
העיקר נזרום עכשיו
בלי לחשוב יותר מדי

אייל גנדלר פייסבוק