שירים רבים שמוקדשים לנופלים, בין אם הם שירי זיכרון, געגוע, או מחאה, מדברים לעיתים קרובות ברובד כללי, כמעט מופשט. הם מתארים דמות של חייל, של בן או בת, של גיבור, מבלי לציין שם, פנים, סיפור אישי.
זה גורם לאובדן להרגיש אוניברסלי, אבל גם עלול לטשטש את הזהות הייחודית של כל אחד ואחת מהם. האנונימיות הזו אולי מאפשרת לכל אחד להזדהות, אבל במקביל, היא עלולה גם להעלים את הפרטים שמרכיבים את האדם שהיה ואת המיוחד שבו.
אמיר בן גל כתב והלחין את השיר "אתה עוד כאן" על בן אחותו, סרן רועי בית יעקב ז"ל, קצין לוחם בגדוד 202, חטיבת הצנחנים, שנפל במאי 2024 בקרב בצפון רצועת עזה, בן 22 בנופלו. אין בשיר זכר לזהות הנופל. מצד שני -הוא מבטא את האובדן הזהה למשפחות רבות שיקיריהן נפלו – שממשיכים ללוות אותם. הזיכרונות, האמירות, החוויות – את כל מה שהם כבר נתנו.
בועז שרעבי שר את תוגת האובדן בפניה בגוף שני. הבלדה המינורית משדרת את מצוקת הדובר – שאף מבקש מהנופל לנחם אותו. שרעבי שר ברגש מתכוון את האובדן והלך הנפש. העיבוד עוטף בצליל אווירה שהופך את השיר לקינת זיכרון מחלחלת. עדיין – כמו שירי נופלים רבים – השיר מרגיש אובדן כללי ולאו דווקא של מושא השיר. במיוחד למאזין הלא מיודע.
בועז שרעבי אתה עוד כאן
אתה יושב שם מלמעלה עם חיוך בצד של הפנים
התמונות חולפות מול עינייך כמו בגן שעשועים
מכוון למטרה סמויה מעין, דוהר בשקט אל האור
הקסם נוטף מבין ידייך, מוביל אותי בך לבחור
פזמון
ואני מרים עיניי לשמיים מחפש אות או סימן
תנחם אותי כמו שרק אתה יודע תוכיח לי שאתה עוד כאן
נאחז בזיכרון של תמונה שצילמת, יונה על אבן ועפר
השלום שלך מוצק קבוע – צליל אמת שלא נגמר
שולחן שבת ערוך ומוכן מעליו הנרות דולקים
כיסא אחד ריק מתוכן זועק מבין כל האחים
פזמון
אב אומר קדיש על בנו, גולל עליו את הקבר
במקום של מלך איתן ערמת עפר עם פרחים ככתר
