בין להקות הביג בנד החיוניות מתקופת הסווינג (שנות ה-30 וה-40) נמנות אגדות כמו דיוק אלינגטון, קאונט בייסי, בני גודמן, גלן מילר וטומי דורסי, הידועים בלהיטים איקוניים כמו "Take the 'A' Train", "One O'Clock Jump" ו-"In the Mood", בעוד שביג בנדס חיוניות מודרניות כוללות יוצרים חדשניים כמו התזמורת של מריה שניידר ותזמורת ת'אד ג'ונס/מל לואיס, המקדמים את הז'אנר קדימה עם עיבודים מתוחכמים. להקות אלו הגדירו את הג'אז האמריקאי, הציעו מוזיקת דאנס תוססת והציגו סולנים אגדיים, ויצרו מורשת עשירה ומתמשכת.
העיבודים אופייניים לתזמורות של 15–18 נגנים: חטיבת כלי נשיפה מעץ (סקסופונים), חטיבת כלי נשיפה ממתכת (חצוצרות וטרומבונים), פסנתר, גיטרה, קונטרבס ותופים, העיבודים מנוגנים באופן הדוק ומאורגן, לעיתים עם קטעי קריאה-תגובה, הרמוניות עשירות ו״ריפים״ שהפכו לאייקוניים.
הרבה מהטרקים הם דוגמאות מושלמות ל-"four on the floor" של התקופה – מקצבי סווינג קבועים, פסנתר מפרק אקורדים רכים, והליכה קבועה של הקונטרבס.
אלבומים כמו The Essential Big Bands מהווים שער כניסה אידיאלי לעולם הג'אז המסורתי. הם מציגים את הסטנדרטים שהפכו לאבני דרך, מאפשרים להשוות בין תזמורות וסגנונות עיבוד שונים, מדגישים את השפעת הביג בנד על הריקוד, על הרכב השיר הפופולרי, ועל ההתפתחות של ג'אז מאוחר יותר (ביבופ, קוּל ג'אז, ארט בלייקי וכו')
למאזינים שרוצים היכרות בסיסית אך מקיפה עם תקופת הסווינג, לנגנים ומנצחים שמעוניינים ללמוד מבנה ועיבוד של ביג בנד – The Essential Big Bands הוא לא רק אוסף נוסטלגי, אלא מסמך מוזיקלי היסטורי שמרכז את ה-DNA של תזמורות הג’אז הגדולות. הוא חושף את המאזין לעוצמה, לדיוק, ליצירתיות ולכריזמה של סגנון ששלט במשך שני עשורים בפסגת המוזיקה האמריקאית.
