דודי לוי קושר בין הקריירה המוזיקלית שלו ובין להקת משינה בשני שירים – האחד קאבר ל"עתיד מתוק" (של משינה) שהוא מבצע יחד עם להקת "בית הבובות" והשני – "הלהקה הקטנה מחולון", פופ נוסטלגי שמחזיר לשנות השמונים, התקופה שבה להקתו (הקטנה מחולון ששמה היה "גוביניל דלינקווסי", מי שהפכה מאוחר יותר ל"נוער שוליים") ) נפעמה לשמוע את "אופטיקאי מדופלם" שורף את הרדיו, וגרמה לדודי לצאת אל העיר הגדולה לחפש אולפנים ועתיד. השיר "הלהקה הקטנה מחולון" נכתב לפי דודי על "ילד שחלם והיקום הקשיב".
יש כאן התכתבות יפה בין שני השירים. בשיר החדש לוי מתרפק על הימים ההם ברוק מלודי רך שמתנגן, בשירה שיש בה שילוב של געגוע והתפקחות. כדי להשלים את התמונה – הקאבר ל"עתיד מתוק" הוא ריענון ללהיט ההוא, עיבוד של אהבה וחיוך. איך להתייחס לשיר הזה היום? “עתיד מתוק” ייצג תקווה לעתיד טוב יותר, איזושהי אופטימיות לעתיד שבו הכל יסתדר ויהיה טוב יותר מאשר בהווה. המשמעות של "לעוף רחוק" עשויה להשתנות בהתאם לאופן שבו כל מאזין מפרש אותו, ובמיוחד לאור מה שמתרחש עכשיו במקומותינו.
מוזיקלית, כמו חלק ניכר מיצירותיה של משינה, השיר העביר תחושות אישיות, לעיתים עם מעט נימה של ציניות או סאטירה כלפי המציאות. הפרשנות של לוי ושות' אינה מכוונת למציאות כלשהי. היא נשארת ניטרלית בחזקות הצדעה מתוקה לעבר ברוח טובה הנושבת משהי השירים.
צילום: אורית פניני
כולם כולם נוסעים רחוק/ מחפשים עתיד מתוק
ורק אני בבוקר קם/ בקו חמש נוסע אל הים
האוטובוס מלא עשן/ שתי זקנות וכרטיסן
אחד כתב על קיר בטון/ איפה המדינה ואיפה החזון
איפה המדינה ואיפה הבטון
הציפורים שרות לי בוקר טוב/ אולי אני יכול לעוף איתם רחוק רחוק
לעוף ולא ליפול.
כולם נוסעים רחוק נוסעים/ מחפשים ומנסים/ טוב אולי אני מגזים/ פה פה שובפ…..
הציפורים שרות לי בוקר טוב…
קמטים על העיניים/ פנים חדשות מולי בתוך מראה
כמו מפת דרכים/ לכתובת לא ברורה
שנת שמונים וקצת/ ליד מגרש הפועל בחולון
על הפטיפון בחדר/ לראות אותה היום
הכל קרה כל כך מהר/ רעש באוזניים והלב בוער
אותו הילד מנגן בחלום/ אותה גיטרה לבנה בסלון
כולם שרים את הפזמון/ של הלהקה הקטנה מחולון
קוים בכף היד/ הלב כותב כל יום סיפור אחר
כותב כדי למחוק/ את מה שלא עובר
הכל קרה כל כך מהר/ רעש באוזניים והלב בוער
אותו הילד מנגן בחלום/ אותה גיטרה לבנה בסלון
כולם שרים את הפזמון/ של הלהקה הקטנה מחולון
