לאסוף את השברים אחרי פרידה זה כמו לבנות את עצמך מחדש. הפרידה מותירה חלל, כאב, ולעיתים תחושת אובדן זהות, במיוחד אם הקשר היה משמעותי. ועדין: רגעי אהבה, גם אם קצרים, נחרטים בלב כאילו הם אינסופיים, והופכים לזיכרונות שמלווים אותנו לתמיד. דוד ליפשיץ, מספר זיכרון מפעים שהותיר בקרבו "עיניים" ו"מבט". שר שהוא ממשיך לבוא אליה לילה ויום, לחבק כדי לנשום.
המוסיקה האינטימית משדרת את תחושת המספר ברמת רגישות גבוהה. שירת המספר מתפתחת נדבך אל נדבך, בין טון נמוך לגבוה. ה"באתי אליך לילה ויום" מושר במנגינה חד פעמית, בכוונה גדולה וברגישות שמשדרות אמת. העיבוד האקוסטי מעשיר, מוסיף עומק, צבע, ואווירה שמעצבים את החוויה הרגשית. להתאהב בשיר אהבה.
דוד ליפשיץ באתי עד אליך צילום ועריכה : חי אפיק
בפינה מאחורי בית הקפה
אדנית של לימונית הריח לא יוצא
העיניים, המבט, הזיכרון
מתיישבים על הרצפה מהבטון
את אומרת לי תחזיק אותי חזק
כדי שלא אברח, כדי שלא אפחד
תחבק ותאסוף את השברים
תן לי נצח רק לכמה רגעים
פזמון:
באתי עד אליך/ לילה ויום
באתי אליך/ לחבק ולנשום
מעלינו השמים נבוכים
ככל שמתרחקים הפצעים שוב נפתחים
אני יודע להכיל את הכאב
אור רחוק שמנסה להתקרב
את אומרת לי תחזיק אותי חזק
כדי שלא אברח, כדי שלא אפחד
תחבק ותאסוף את השברים
תן לי נצח לכמה רגעים
פזמון:
באתי עד אליך/ לילה ויום
באתי אליך/ לחבק ולנשום
