מבחינת המאזין – הכי קרוב אליו. מבחינתו – הכי קרוב אל עצמו. האלבום החדש של דניאל סלומון נכתב על רקע אבדן אישי כפול מכופל (מותם של אחיינו לפני 7 שנים ואימו), מערכת יחסים שהסתיימה, ומה שעבר על החברה והמדינה. תשעה שירים ושתי אוברטורות של געגועים, כאב, גם איזשהו אור בקצה המנהרה. "אשמור" בפתיחה – תמצית התחושה.
סלומון הוא זמר של פסנתר, שנשאר בגבולות המינורי-הרמוני כדי לתת לתחושותיו את הצבע היותר לירי-מלנכולי. קרוב מאוד אל עצמו כשהוא שר על הפחדים המועקות, כאב הנפש, געגועי אהבה בשירים מלודיים אפרוריים המספרים את הסיפור האישי שלו.
זה ליבו שמנגן ושר את השירים כרישום א.ק.ג, ובימים שהמילה "מְרַגֵּש" הפכה מטבע עובר לסוחר, אני בוחר בריגושים ובתהיות האלה.
"הרי אתה יודע/ אין לך באמת לאן לחזור/ רוצה לצאת מזה אבל יש תור/ של כאבים קשים יותר מזה/ על מה אתה באמת כל כך בוכה" יש בשיר כנות כואבת ואווירה מהורהרת בחיבור של אובדן, כמיהה ואהבה בלתי ממומשת.
השיר תן סימן" מנקז אליו את הגעגוע של סלומון אל האחיין שלו, לייל סלומון-צוקר, שהלך לעולמו לפני שבע שנים. דניאל סלומון שר את הכאב, הדאגה, הגעגוע והתקווה למי שאינו עוד כאן. מוזיקלית – יותר דכדוך מאשר תקווה. לחן, טון והרמוניה שמשדרים עגמומיות. יש כאן הזדהות אמוציונאלית עם מי שהיה. הפניה בגוף שני (אתה) היא מתוך כוונה עמוקה ליצור מגע.. המלודיה העדינה מעניקה לשיר אווירה נוגה. השירה של סלומון שקטה, אבל מלאת רגש, עם דגש על הבעה אישית. זה נשמע כאילו הזמר מספר סיפור מכאבו הפרטי, מה שמוסיף לשיר אותנטיות.
.
ב"אשמור" סלומון שר אהבה מעומק הנשמה. המילים והמוסיקה אינן מסוג הרומנטיקה הקונבנציונאלית, אלא מבטאות קשר נפשי עמוק. השיר מרגיש כמו וידוי אישי – הצהרה כנה על אהבה שאין לה גבולות של מקום וזמן. המנגינה והקצב (הואלסי) נגישים וקליטים מהאזנה, מזדמזמים מהאזנה אחת. השיר מחבר בין אהבה, כאב, געגוע ונפש. הקול מתעצם במהלך השיר לשירה נואשת-מתכוונת מחוספסת .. סלומון מצליח להטביע בשיר את חתימתו המוזיקלית המשלבת חשיפה רגשית, רגישות מלודית ועיבוד עשיר.
באותה רוח אמוציונאלית דרמטית – "משיל" באוריינטציה פסיכולוגית – "אני משיל מעלי את עצמי/ כמו מעיל שהכביד על עורפי/ וחנק נשמתי כמה טוב/ להרגיש שוב אותי".
"רק אליך" משנה מצב רוח בפניה לאמא, מנגינה וקצב שיש בהם אינטימיות מתכוונת, אבל לא מלנכולית. גם "ככה זה עכשיו" חורג מהאפרוריות הנוגה ומוסיף אוויר קצבי "אופטימי" למרות השורה: "מאז שהלכת נשרו ממני פיסות".
פסנתר קצבי מעביר לשיר דרמטי על קריאה נואשת.
האוברטורה ל"לצאת מכאן" הנושקת למוסיקת אבל, לחלוטין לא קוהרנטית לקצב הגרובי של השיר הדרמטי על רצון נואש לברוח מאזור המאיים עליך במוות.
"כאן אין אלוהים, כאן יש רק אותי והשטן/ רק לא למות, רק לא למות, רק לא למות, רק לא למות/ לצאת מכאן"
סלומון חוזר לאפור המלנכולי ב"אתה יודע" – תהיה עצמית על מה שעובר עליו במצב של אל חזור, ועדיין קיים שביב של תקווה מתוך איזושהי התפקחות.
ב"אחות", שיר של מנגינה קסומה, סלומון זועק זעקה נואשת להצלה. כאן הוא הסינגר סונגרייטר שמבטא את עומק התחושה באמינות גבוהה, כמו גם ב"כלבים", שיר שבו הוא שר את הלב, שככל הנראה יודע דברים טוב ממנו.
"ככה זה עכשיו" הוא עדות לכוחה של המוזיקה ככלי לביטוי והתמודדות עם רגשות מורכבים, מזמין את המאזינים להתחבר לחוויותיו של סלומון, ואולי למצוא בהן הזדהות ונחמה.
דניאל סלומון ככה זה עכשיו השיר "אשמור"
