“Only You” של הפלטרב (The Platters)  הוא לא רק שיר סלואו רומנטי מצליח – הוא אב־טיפוס של הבלדה הרומנטית של שנות החמישים, כזה שקיבע שפה מוזיקלית ורגשית לדורות קדימה.
הכי בולט ב-“Only You” הוא הפשטות המוחלטת. הטקסט שמבוסס על חזרה כמעט אובססיבית של רעיון אחד. ההרמוניה לא מורכבת. הקצב איטי, יציב, בלי הפתעות. אבל דווקא הפשטות הזו היא הכוח של השיר, שהפך להיט של כל הזמנים מאז 1955.

“Only You” הוא שיר שמזקק את רוח שנות החמישים –  רומנטיקה טהורה, אמונה בגורל, וקול אחד שמחזיק עולם שלם. המילים מדברות על אהבה כ־Destiny: לא בחירה, לא תהליך – גורל. “you are my destiny”/ “my dream come true”. זה משקף תפיסה תרבותית ברורה. יש אחד / אחת וכשמוצאים, הכול מסתדר. זו רומנטיקה נאיבית במובן הטוב של המילה, כזו שהציעה נחמה וביטחון בעולם שאחרי מלחמה.
זה שיר שלא מנסה לשכנע. הוא מצהיר. החזרה על “Only you” יוצרת תחושת בלעדיות טוטאלית, כמעט טוטאליטרית רגשית. העולם כולו מתיישר רק דרכה.
הקול של טוני וויליאמס הוא הלב הפועם של השיר – טנור גבוה, נקי, כמעט מלאכי, הקול לא נשבר, לא מתלכלך, לא מתאמץ., הוא משדר ביטחון רגשי מוחלט – אהבה שאין בה ספק, קנאה או חרדה. אהבה כאידיאל יציב, לא כמאבק. זה מאוד שנות החמישים:
העיבוד כמעט שקוף – ליווי רך, קולות רקע שמלטפים את המנגינה, המוזיקה לא מתחרה במילים  היא ממסגרת אותן כמו זכוכית. כך נוצר סלואו שמתאים לריקוד, לרדיו ולזיכרון קולקטיבי.
למה זה הפך לשיר סלואו אייקוני
“Only You” עבד כל כך חזק כי הוא קליט, רקיד,  לא דרש הקשר, סיפור או מורכבות. כל מאזין יכול היה להלביש עליו את האהבה שלו. במובן הזה, הוא הפך ל־שיר פונקציונלי, שיר לרגעים רומנטיים, נשפים, חתונות, וזיכרונות.
ביקורת? האהבה מוצגת כבלעדית ותלותית מאוד, אין מקום לאינדיבידואליות, אין קונפליקט, אין סדק, הוא לא מתוחכם, לא מתריס, ולא עמוק במובן המודרני, 
אבל הוא כן לחלוטין, וזה מה שהפך אותו לאחד משירי הסלואו הרומנטיים הגדולים של המאה ה-20 כאייקון תקופתי: הוא לא ניסה לשקף מציאות מורכבת. . הוא הציע אידיאל.

הפלטרס Only You