יהודית רביץ לא הייתה עוד אחת המשתתפות בפסטיבל הזמר של 1977. היא הייתה אחרת, ענוגה ומעודנת, וגם השיר ששרה לא שייך היה לשום מגירה סגנונית ולא פזל אל רשימות השירים שנגיעו למצעדים. המילים של המשוררת לאה גולדברג ( "באת אלי את עיני לפקוח/ וגופך לי מבט וחלון וראי".) שנישאו על הלחן העגול ואצילי של עודד לרר השלימו שיר אהבה שמזוהה עם הטון הרחום, המשתוקק של רביץ. זה השיר שחשף את רביץ לציבור הגדול.
לאה גולדברג כתבה את השיר בשנת 1938, כשהייתה בת 27. לפי הביוגרפיה שלה, השיר נכתב על ליל האהבים הראשון שלה עם המאייר אריה נבון, בו הייתה מאוהבת. גם כאן כבשירים רבים שלה – החוויה הארוטית של איחוד גוף ונפש המתוארת בחושי הראיה ("כל שערה בבשר החשוף") והריח ("וריח ילדות ריח דבק ואורן/ הוא ניחוח לילו של הגוף) אינה מושלמת, מסתיים בתחינה, "תן לי ללכת".
זהו שיר אינטימי שמגולל מערכת יחסים אינטנסיבית – אולי זוגית, אולי רוחנית – שמתוכה עולה הבקשה לסליחה, או יותר נכון: הבקשה להיטהרות, להכרה, לשם.
ה"סליחות" כאן אינן רק דתיות אלא ארוטיות, חושניות, ואישיות. זהו מפגש עם אחר/ת שמצית תהליך פנימי – חושף, מלמד, כואב – אך גם פותח דרך חדשה.
"באת אלי את עיני לפקוח / וגופך לי מבט וחלון וראי" – האישה שבאה (או הדמות שבאה) היא שליחה של הארה – היא פוקחת עיניים, חושפת את האחר אל עצמו. הגוף שלה אינו רק גוף – הוא מבט, חלון וראי – כלומר: כלי לתובנה, כלי לראות את עצמו מחדש. האהבה או התשוקה הופכת כאן לכלי של חשיפה עצמית, של עימות.
"באת כלילה הבא אל האוח / להראות לו בחושך את כל הדברים" – הדימוי של לילה ואוח הוא פיוטי מאוד. האוח הוא עוף לילה – רואה היטב בחושך.
היא באה כאור בחשיכה – לא כדי לברוח מהאופל, אלא כדי להאיר דרכו. מתוך האפל, לא על בריחה ממנו.
"ולמדתי: שם לכל ריס וציפורן / ולכל שערה בבשר החשוף" – לומדת את הגוף האהוב לפרטיו – דרך מגע, דרך קרבה. זוהי למידה של קיום: לתת שם, הכרה, לכל חלק מהגוף.
"וריח ילדות ריח דבק ואורן / הוא ניחוח לילו של הגוף" – פתאום – הריח מעורר זיכרון ילדות. החוויה הארוטית מתערבבת בזיכרונות תמימים. המפגש החושני מביא איתו שובל של חיים שלמים: דבק (בית-ספר?), אורן (יער, צופים?).
זו אחת השורות הכי יפות בשירה העברית – חיבור מפתיע בין ילדות, חושניות, וגעגוע.
"אם היו עינויים – הם הפליגו אליך / מפרשי הלבן אל האופל שלך" – האהבה/התשוקה הפכה גם לסבל. אולי הייתה קרבה גדולה מדי. אולי הייתה התמכרות, חציית גבול.
"תנני ללכת תנני ללכת / לכרוע על חוף הסליחה" – מבקשת שחרור מהקשר הסבוך הזה – רוצה לעזוב, ללכת למקום של סליחה. “לכרוע”– דימוי חזק – גם כניעה, גם תפילה, גם בקשה.
“חוף הסליחה” הוא המקום המיתי שבו אולי אפשר לסלוח לעצמך, לא רק לאחר.
הלחן של עודד לרר לוקח את הטקסט של לאה גולדברג והופך אותו לתפילה מודרנית. העיבוד פשוט אך נוגע, והקול שלה נושא בתוכו גם את הפיתוי וגם את הכאב.
*** ב-5 במארס 1977 הזמינה רבקה מיכאלי את יהודית רביץ לעלות לבימת בנייני האומה לביצוע שיר מספר 9. יום קודם הוצגה הזמרת האלמונית ב"ידיעות אחרונות" כ"יהודית רביץ (20) מבאר שבע, בוגרת צוות הווי הנדסה וחברה בלהקת ששת". השיר עצמו הוצג בעיתון תחת הכותרת "באת אליי", עדות לכך שעד הרגע האחרון הייתה התלבטות לגבי שמו. רביץ סיפרה לימים שכאשר קלטה מהבמה את הוריה, שישבו באולם, הרגישה שאביה נראה גבוה יותר מרוב נחת. בתום ההצבעה התברר ש"סליחות" צבר רק 290 קולות, מקום השביעי בדירוג הסופי. במקום הראשון זכה "רקפת" ששרה רוחמה רז (1,118 קולות), שני הגיע "פתאום נפל עליי אביב" בביצוע האחים והאחיות (913 קולות), והפרס השלישי הוענק ל"אותך" של אילנה אביטל (734 קולות).
.
יהודית רביץ סליחות תשפ”א (2020)
יהודית רביץ – סליחות פסטיבל הזמר והפזמון 1977
באת אלי את עיני לפקוח/ וגופך לי מבט וחלון וראי,
באת כלילה הבא אל האוח / להראות לו בחושך את כל הדברים.
ולמדתי: שם לכל ריס וציפורן / ולכל שערה בבשר החשוף
וריח ילדות ריח דבק ואורן / הוא ניחוח לילו של הגוף.
אם היו עינויים – הם הפליגו אליך / מפרשי הלבן אל האופל שלך
תנני ללכת תנני ללכת / לכרוע על חוף הסליחה.
ולמדתי שם לכל ריס וציפורן…
