נינט קמתי לרקוד האלבום

האלבום הזה הוא מהסוג שלא יחזיר אותה למחוזות החיבוק הקולקטיבי, אבל יכניסה לפנתיאון של הרוק המקומי בעברית

יולי 13, 2023

 4.5/5

נינט שרה חיבוט עצמי קשה. בשיר הנושא – "קמתי לרקוד". הריקוד ממגנט. מבטא שחרור. הקימה – מתוך רצון עז להשתחרר מלחץ, אבל אין מה לשמוח: מראש ידוע שתהיינה היתקלויות "ראש בראש", גם אם ה"כמעט" שולט, עדיין הכמיהה "לעוף" אינה עוזבת. מצד שני קיימים הלחץ, החרדה שדומים לבועה. הוא קורא לה להצטרף אליו, אבל היא חרדה. רואה את העולם שמזמין לריקוד, אבל אינה יכולה לשמוע אותו. מנותקת.
אפשר לומר – סוג של התקף חרדה: "לא שומעת מוזיקה/ עינים עצומות/ רגע בלי אורות/ כמעט קמתי לרקוד". ה"לא" באומר – שיתוק. מצד אחר יש לה כל הנתונים הנדרשים עפ"י הנורמה לקום ולרקוד, נחשקת בחזות (יפה) וגם ברגש (לב) – כולם רצו אותה – אבל היא לא.
נדמה שלנינט יש נמשל חזק מהקריירה שלה – כולם רצו אותה כפי שרצו, ידעה שיש לה כל הנתונים (ה"מאמי" של המדינה), ואז נתקפה בחרדה מול קהל עוין בערד, אבל היא סרבה להתייישר לפי רצונו.
המוסיקה – בעל אוריינטציה תיאטרלית, מלודיה שמשדרת נאמנה את הנרטיב בשילוב קצב ריקודי שמעלה על הכביש הראשי.
נינט באלבום שכולו עברית היא רוקרית מאוזנת שמחפשת נתיבים חדשים "זורמת" נפלא עם הסיפורים שלה, מבטאת את התיסכול בשילוב של הבעת מצוקה וסרקזם. העיבוד מכניס את השיר לאווירה אנדרלמוסית שמכילה את המצוקה ואת והחרדה.
היא פותחת את האלבום החדש בשיר על התפקחות – "ההולך", בלדת רוק דרמטית "כלו ימים של עיוורון – קול ששמעה נפשי הציל אותי, ידעתי מזל". ב"מה יהיה איתך" נינט מטעינה את חקר נפשה באנרגיות רוק מלהיטות. היא שרה על פחד. מישהו אומר לה: "תמיד את זורחת במקומות מלאים פחד". הפחד מתעורר כתגובה לדבר מסוים שקורה לנו או, כציפייה לקראת איום עתידי. השיר הזה מציג את נינט בפרץ אדרנלין שנובע בתגובה לפחד, מעניק לה אנרגיה, זו שגורמת לאותה תחושת כיף במוסיקה. "תמיד אמרת/ את זורחת/ מתוך החושך/ מתלקחת".
חוסר הידע לאן נגיע, מה מקומנו בעולם הזה, הוא מרכיב של הפחד. העוצמות של נינט מגיעות משם. היא אכן זורחת בביצוע השיר הזה. הוא בנוי כסרט מתח, פותח בפניה דרך להביע את הנרטיב בעוצמה פנימית שנוגעת בעצבים חשופים, ניזונה היטב מהפקת צליל מסיבית, גיטרות שמתמקדות בדרמה שלה באפקטיביות.
"קמה בבוקר" הוא הניסיון להתעשת ולהשתחרר מלחץ, לחפש ראש טוב בלי לדאוג. צליל הגיטרה המזרחית מסמן את הראש הטוב. הגיוון המוסיקלי מגיע עד רוק סול פאנקי מלהיב ב"אליס" – גם כאן התפקחות שמבטאת מסר פמיניסטי – "אל תוותרי עלייך". על עצמאותה ועוצמתה כאישה היא מקבלת עיבוד של אנרגיות מוספות מאסף אמדורסקי וצליל הבס הדומיננטי ב"הורגת" – "את רוצחת כל יום גבר שלא צריכים לגעת במבט".
נינט שרה ב"משהו טוב" על הלופ שבו אנחנו חיים ועל הרצון בשינוי לצאת משגרה – זהו רוק גיטרות ללא פשרות עם סיום בקול גברי המספר סיטואציה חריגה: "היא נחתה בקרית גת עם החללית/ בשבע קומות נתקעה במעלית/ עם שמלת השבת וגיטרה חשמלית/ מכל השאר יש לה מספיק".
נינט מצרפת את טונה לשיר "ככה זה" העוסק בהתמודדות עם ההצלחה, היחס של הציבור כלפי שניהם. נינט: "כסא מזהב, כואב לי בגב בייבי, בא לי לצחוק, בא לי לי בא לי לבכות", וטונה מצטרף ב"אנשים שלא התעניינו אם אכלתי, יהיו הראשונים להגיד שעלה לי, זה שיש עליך כתר, לא אומר שגם יראו אותך ממטר".
שניהם מנסים להדגיש את הקושי לתקשר עם קהל שלא מבין מה באמת עובר עליהם. הקצב בפתיחה יוצר מצע דרמטי ברקע לשירה. נינט שרה מבטן כאב, עוצמה שאינה משקרת "כשאת בוכה/ עולם נפתח למעלה/ ככה זה".
החיבור של הראפ של טונה נשמע מעט כפוי על השיר, לא מתחבר לשירה הדרמטית של נינט, שהייתה מצליחה לשדר את הכאב שלה גם בלי להזדקק לו, שנשמע כמו הוכנס לשיר כקישוט ראפ, לא כאלמנט אינטגרטיבי מהמוסיקה "רק שלא תיפול הרוח" הוא שיר עידוד ונחמה בעקבות משבר ושבר. את מקום הבכי ימלא שיר, אפשר להתקרב ולחבק, יש עוד תקווה לימים טובים, ורק שלא תיפול הרוח. נינט המנחמת והמתנחמת עוברת בפתיחת השיר מקול רוטט שקט בליווי צלילי אקוסטית לדרמטי דואב ("יש בי עוד תקווה") שלבטח יישמע למרחקים בעיבוד אווירה "קלאסי" לכלי מיתר, אבל בגדול התקשיתי להתחבר. הטקסט חסר מקוריות, שגרתי והשיר אינו מתכתב עם מחוזות הרוק המקורי שאפיין את שיריה בשנים האחרונות.
ב"בין הצללים" למילים של שלום חנוך, נינט שרה בקול מדוכדך, באווירה של עצבות יפה על האור שקיים האהבה לתמיד. אינטימיות חריגה באלבום.
ב"גיבור" נפשה מבקשת הצלה, נאחזת במי שמסוגל להכיל אותה. נינט שרה בטון אפל על אהוב, שמצליח להרגיע אותה גם כשהיא מאוד לחוצה – "חולץ את נעליי הקטנות". הוא מי שמצליח לאחות לה את שברי הלב, הוא נמצא שם בשבילה גם אחרי שנטשה לכיוון אחד בלי כוונה לחזור. היא שקופה בפניו, מגלה לו את כל סודותיה. הוא בעיניה הנסיך המושלם, יפה תואר ויפה נפש. גיבור? היכן כאן הגבורה? – אולי משום שהיא מכירה את עצמה ויודעת שאינה קלה להכלה, ומי שמסוגל בכל זאת להכילה – נראה בעיניה גיבור.
נינט אינה מקרינה אושר, כשהיא שרה על הגיבור שלה. החבירה שלה לדודו טסה יצרה מוסיקה של כאב מאופק, בעיבוד רוק שמקדם את הנרטיב שלה בצורה פונקציונאלית, עקב בצד אגודל. מחלקת אנרגיות שירה שלב אחרי שלב. מתחילה שקט, שרה את התחושה מתוך הפנמה, לא רצה לפני השיר, עוברת משירה למעין דיבור ("העינים שלך הטובות מספרות"), נוסקת לקראת סיום לרגע דרמטי שמעיד על עומק התחושה ועל אמתותה. הגיבור של נינט הביא אותה למבע טעון ואותנטי. כך שרים רוק בעברית. מרטיט.
ב"לא לפחד כלל" נינט בוחנת את עצמה: שוקעת במחשבות מול התחושה, שהכל פשוט מרגיש טוב מכדי להיות אמיתי. נדמה שבזמן האחרון יותר מדי דברים קרו לטובתה עד שזה נראה כמעט חשוד בעיניה. הסיטואציה מוכרת: יש אנשים שלא מצליחים לחיות בשלום עם תחושת הטוב הזו/ גם כשטוב לה, איכשהו בתוכה, בזמן שהיא מתמסרת לשקט ולמחשבות, הסיטואציה לוקחת תפנית – "ולא בטוח שאוכל/ לא לפחד כלל". אז כן, האדם הוא סך כל מחשבותיו וזכרונותיו. נינט מקיימת דו שיח איתם, ומתנהל דיון בראשה באשר למהות פנימיותה.
נינט שרה את הסיטואציה בלחן נוגה ענוג, שמעצים את התחושה הפנימית, מתנגן מתוכה ברכות שיש בה כאב. אין כאן שום דבר שמתכתב עם מוסיקת העכשיו. המוסיקה משדרת בהירות קלאסית, ובהתאם – העיבוד הקלאסי לכלי מיתר מסייע לה ליצור יופי טהור. לחלוטין גרה בתוך עצמה.
לא לפחד כלל – ונינט באלבום הזה הסירה מעצמה הרבה פחדים ועכבות כדי ללכת רחוק בכל מובן. השיר בסיום ("אני הולכת רחוק") הוא רוק שמסכם דרך , האמת שנחתה אותה כדי לשיר בעוצמה: "עכשיו הידיים למעלה/ מכאן רק להמשיך עם זה הלאה/ בדרך לא עוצרת לא מדברת, אני רק שרה נה נה נה".
לא אהבתי כשכינו אותה ה"מאמי הלאומית". נינט של אחרי כוכב נולד לא שידרה "מאמיות". היא הפכה לאחת הרוקריות היותר נועזות-משובחות במוסיקה המקומית, יוצרת-זמרת מופלאה שהתרחקה מהכינוי המחבק שהומצא על-ידי התקשורת. האלבום הזה, האישי מאוד, הוא מהסוג שלא יחזיר אותה למחוזות החיבוק הקולקטיבי, אבל יכניסה לפנתיאון של הרוק המקומי בעברית