השיר שעידן חביב שר מתנהל כמו תודעה עייפה שלא מצליחה להיאחז בסיפור אחד רציף. הכול קורה לאט, כאילו המחשבה נגררת אחרי עצמה, עם מוזיקה שמרחפת ברקע ולא דוחפת קדימה אלא שוקעת לתוך אווירה חלומית. זה לא נרטיב, זה מצב נפשי.
כבר מהאווירה הכללית יש תחושה של קיום על סף כיבוי – לא דרמה מתפרצת אלא דכדוך מתמשך, אפל, כמעט קהה. הדובר לא צועק כאב, הוא מדווח עליו. יש תחושת ניתוק: מהעולם, מהחברה, מהעצמי. הכול עובר מול העיניים כמו תמונות אקראיות בגשם על חלון.הבית האחרון מרכז את כל זה והופך אותו ליותר חד, כמעט אלים, אבל עדיין מאופק.
העישון לבד, הדם על הפילטר – דימוי חזק של פגיעה עצמית שקטה, לא זעקה לעזרה אלא הרגל, שגרה. משהו שנעשה בצד, בלי עדים.
המשפט "מצטער שהוריד ת׳פרופיל” נטען כאן בכפל משמעות: גם צבאי, גם נפשי. ניסיון להיעלם, להקטין נוכחות, לשלם על זה מחיר. התנצלות ריקה, אולי מאוחרת מדי.
הבחירה בין "מוות איטי או מוות מהר” לא מוצגת כבחירה אמיתית – שתי האפשרויות ריקות מתקווה. זה לא פחד מהמוות, אלא עייפות מהחיים.
כולם כבר הלכו, לא יודע לאן – בדידות קיומית. העולם המשיך, הדובר נשאר מאחור, בלי יעד, בלי שייכות.
יש רגע כמעט אירוני של נימוס: "מילים אחרונות / תודה שהגעתם שמחתי לראות” כמו טקס פרידה שלא ברור אם התרחש באמת או רק בראש. אולי הלוויה מדומיינת, אולי הופעה, אולי החיים עצמם כקהל שכבר עזב.
הגשם, הקיר, התמונה, השביל שנמחק – הטבע כאן לא מנחם. הוא מוחק. הזיכרון, הדרך, הסיפור – הכול נשטף. הרעמים עדינים, לא מאיימים. גם האסון כבר שגרתי.
המעבר לדימויים מקוטעים – מרצה בעברית, שתייה, לשון, ארמון – יוצר תחושת בליל של אינטלקט, מיניות, ציניות, רכילות. שום דבר לא מחזיק באמת.
גם החדשות חודרות: פיגוע, המנון. זוועה עטופה בטקס לאומי ריק. שרים, ממשיכים.
ואז השאלה הגדולה, כמעט ילדותית בפשטותה: אם יש בורא שאוהב טבע – למה ברא את האדם? ומשם הקו הישיר: קוף, ברזל ובטון,  תחילתו של הסוף. הקִדמה מוצגת כהידרדרות. התרבות לא מצילה, היא מאיצה את הקץ.
החיילים באופק, הגינה המלאה קוצים – ניסיון לטפל, לסדר, לנקות., אבל אחד מדבר עם עצמו, בלי כפפות. פגיע. לא מוגן. זה לא בשבילו. שום תפקיד לא באמת מתאים. גם המערכת לא.
והחזרה לסצנת העישון סוגרת מעגל: הלילה, הרעמים, האפשרות לחיים אחרים („אם הייתה אישה היו ילדים”) – מחשבה חטופה על מציאות שלא קרתה ולעולם לא תקרה. לא כי אי אפשר, אלא כי כבר ויתר.
זה שיר על התפוררות שקטה. על אדם שחי בעולם רועש, אלים, רווי סמלים, אבל בפנים יש רק זמזום נמוך של עייפות. לא סוף מפואר – אלא התחלה של סוף, שנמשך, ונמשך.
המוסיקה משדרת אוווירה אפלה מלנכולית, טון השיר של חביב מהורהר, נוגה, המנגינה  מובילה לאיטה את זרם המחשבות, שנהיה מעט דרמטי בסיום המלווה בשכבה קולית שמיימית.
שיר  מיוחד מאוד ברפרטואר של עידן חביב. האזנתי פעמיים ושלוש והוא גדל עלי.

צילום: מאיה סלע

עידן חביב תחילתו של הסוף

הגעתי בזמן
כולם כבר הלכו לא יודע לאן
מילים אחרונות
תודה שהגעתם שמחתי לראות
הגשם נזל על הקיר
נגע בתמונה מחק את השביל
בחוץ רעמים עדינים
הזמנתי קפה אבל הם תכף סוגרים

והיא מרצה בעברית
חולה על הסצינה שותה בתחתית
היא גם טובה עם לשון
תשאל את מנחם בנה לה ארמון

הצל מתעקם על הקיר
עכשיו היא דרדס עכשיו הוא חזיר
יש פיגוע בצומת מירון
ביקשו מכולם שם לשיר את ההמנון

ויש בורא לעולם
אז אם אהב את הטבע איך ברא ת׳אדם
ואחר כך ת׳קוף
ואז ברזל ובטון ותחילתו של הסוף

באופק עמדו חיילים
טיפלו בגינה מלאה בקוצים
אחד שם דיבר עם עצמו
הוא לא עבד עם כפפות לא
זה לא בשבילו לא לא

אחר כך עישן לבדו
דם על הפילטר וקצת על עצמו
מצטער שהוריד ת׳פרופיל
מוות איטי או מוות מהר
כל הלילה היו רעמים
אם הייתה אישה היו ילדים
מצטער שהוריד ת׳פרופיל

עידן חביב פייסבוק