הגענו לשתי הופעות של ג'אז לטיני מנוגנות על ידי נגנים ישראלים שהוגדרו בקומוניקט שנשלח "שישיית אול סטארס ישראלית". מדובר בשני חיבורים של ענקי ג'אז למוסיקה הלטינית – זה של דיוק אלינגטון וזה של הנק מובלי.
ג׳אז לטיני (Latin Jazz) הוא אחד הסגנונות הצבעוניים והקצביים ביותר במוזיקת הג׳אז. זהו מפגש בין עולם הג׳אז האמריקאי עם האלתור, ההרמוניה והסווינג לבין מקצבים אפרו־קריביים ודרום־אמריקאיים, בעיקר ממקומות כמו קובה, פורטו ריקו וברזיל. הבסיס נשאר ג׳אזי – כלומר, שימוש בהרמוניות עשירות, באלתור חופשי ובאסתטיקה של דיאלוג בין נגנים, אבל הקצב והכלים מגיעים מעולמות אחרים – אפרו־קובני, סלסה, רומבה, סון, סמבה ובוסה נובה.
ג׳אז לטיני מצליח לשלב בין אינטלקטואליות ואלתור חופשי לבין רגש, קצב וגוף של מוזיקה לטינית. זוהי מוזיקה חיה, זורמת, חמה, שנוגעת גם בראש וגם בלב, אפשר לרקוד אותה, אבל גם להאזין לה בעיניים עצומות ולהרגיש את הנשמה של הרחוב הלטיני.
הקשר של דיוק אלינגטון לג'אז הלטיני מרתק, ולעתים קרובות אינו מוערך מספיק. בעוד שאלינגטון נחגג בדרך כלל כאדריכל מרכזי של ג'אז הסווינג והביג בנד, הוא מילא גם תפקיד משמעותי בחקר ושילוב אלמנטים אפרו-לטיניים וקריביים בג'אז – הרבה לפני "פריחת" הג'אז הלטיני של שנות ה-40 וה-60.
עוד לפני שיגעון הממבו, התזמורת של אלינגטון התנסתה בהשפעות לטיניות Caravan" (1936)" – נכתב במשותף עם חואן טיזול, נגן טרומבון פורטוריקני בלהקתו של אלינגטון.
הטעם האקזוטי הפך את הקטע לאחד מסטנדרטי הג'אז הראשונים שהשתמשו באלמנטים קצביים אפרו-לטיניים, ששימשו אב טיפוס לג'אז לטיני מאוחר יותר כמו "Conga Brava" – גם עם טיזול. זוהי מוסיקה בתבנית קצב ברורה בסגנון קובני ובתזמור המשלב הרמוניות ג'אז עם כלי הקשה אפרו-קריביים.
הסקסופוניסט, האנק מובלי, נודע כנגן בעל סווינג חם ומאופק – הוא לא היה מתפרץ כמו קולטריין, ולא חם־דם כמו סוני רולינס, אלא יצר צליל מלודי, רך, ובעל גרוב מתמשך. מובלי יצר קרקע לשילוב מקצבים לטיניים בזכות הגרוב הזה, התחושה הבלוזית, והגישה הריתמית הגמישה שלו. המקצבים הלטיניים הדגישו את הצד החם, המתון של מובלי, והוא ידע לשלב בהם מלודיות ביבופיות מתוחכמות. בקטע “Recado Bossa Nova”, שנוגן בערב, קיים שימוש בבוסה נובה, אלתור מלודי עדין שמכבד את הקצב הלטיני, חיבור בין רכות ההרד־בופ לבין האלגנטיות הברזילאית.
את הערב הובילו נגני הנשיפה יונתן קוזלובסקי בחצוצרה ופלוגלהורן ויהונתן כהן – סקסופון טנור וחליל. הבחירה שלהם למופעי מחווה מצביעה על חיבור לסגנונות ההיסטוריים של הג’אז, וגם על רצון לחבר בין עבר להווה, בין מסורת לחידוש. קוזלובסקי מצליח לשלב ביצוע טכני עם חשיבה יצירתית, מה שמקנה לו עומק והבנה רחבה מעבר לביצוע טהור. אהבתי גם את הטון של יהונתן כהן בסקסופון בין smooth לעוצמתי יותר, את הדרך בה הוא מתקשר עם הנגנים סביבו.
איתי אברמוביץ׳ הוא פסנתרן/יוצר שגילה אוריינטציה מצויינת בחיבור ללטיני, פסנתרן שמבליט את עצמו בכך שהוא מוביל דרך שמחברת ג’אז אלטרנטיבי עם מוזיקת עולם, לטין-אפריקאית בעל חזון של “מיזוג תרבותי” לצד יכולת ביצוע גבוהה. הוא מהווה גשר בין סגנונות, בין קולות, בין מקומי לגלובלי.
שי זלמן, שעיבד והנחה את 2 המחוות (בהשתובבות תמוהה), הוא מתופף ליגת על, שם דגש על תיפוף לא רק כמקצב רקע, אלא ככלי מוביל, שמציג גוונים של מוסיקה אפריקאית, לטינית, סמבה וגם סווינג ניו-אורלינס.
בחיבור של הרמוניות מורכבות, אלתור פתוח, וגם תחושת “ניגון עם נשמה”.
בלט במיוחד בשתי ההופעות האורח יואב אשד בגיטרה. אשד הפגין יכולת טכנית ברמה גבוהה, שליטה בגיטרה, סולואים וגיוון בדינמיקה, חיבור של הרמוניות מורכבות, אלתור פתוח, וגם תחושת “ניגון עם נשמה”. לא רק “מהיר” או טכני, אלא יודע לבחור את הצלילים, ל"נשום" תוך כדי הנגינה, משתמש בטכניקות של ג’אז מודרני, בונה דיאלוג עם חברי ההרכב.
2 הופעות שעמדו במבחן האלתור הקבוצתי – כלומר לא רק נגינות סולו אישי מוצלח, אלא סינרגיה, כימיה בזמן אמת. נגנים שגרמו לקהל להרגיש, שקרה משהו שלא יחזור.
נגנים: יונתן קוזלובסקי – חצוצרה, יהונתן כהן – סקסופון טנור וחליל, איתי אברמוביץ' – פסנתר, דור סמוכה – בס, שי זלמן – תופים, גילי בן צבי – קונגס, יואב אשד – גיטרה
צילומי סטילס: מרגלית חרסונסקי
תגובה אחת
איזה כף לשמוע שוב אחרי כמה ימים את ההופעה הגדולה הזאת