האוקסימורון בסיום השיר מבטא את סערת הרגשות שעוברת על קרול ביסמוט: "והכאב הזה אולי, אולי הוא מתנה". אז נכון: כאב נפשי חושף אותנו לרבדים פנימיים של רגשות. היצירה משמשת לעיתים קרובות דרך להתמודד עם הכאב, לשחרר אותו או להבינו. ב הכאב גורם לביסמוט  לשאול שאלות הנובעות בעיקר מ"געגועים  לפעם". מצד שני – מחפשת להשתחרר מהתחושה הקשה  שמרימה "מאה קילו" על הלב שלה בבקשה שהשמש תעלה.
אור השמש הוא לא רק מקור חיים פיזי אלא גם כוח שממלא אותנו בתחושת חמימות, בטחון, ואמונה שהאור קיים, אפילו אחרי הרגעים הקשים ביותר.
במוסיקה האקוסטית יש רכות מנחמת. ביסמוט עולה על מסלול אמצע בסגנון פולק אמריקאי מסורתי, מנגינה יפה, זורמת אל  מעבר שמעצים את התחושה, אבל אינה גולשת לדרמה מלנכולית של דיכאון מתוך קדרות התחושה.  אכן מבצבצת קרן שמש של תאורה פנימית המבשרת תקווה.

קורל ביסמוט ביקשתי מהשמש לעלות צילום קליפ: אלון ליפמן

איך בכל פעם אני לא מצליחה להירגע
געגועים לפעם
למשהו שהיה ולא יחזור
זה בא לי פתאום
דמעה נפלה לי על הלחי
וזה בא משום מקום
מאה קילו על הלב שלי
לא יכולה לנשום
אני רק רוצה לצעוק

אין לי כוחות
ביקשתי מהשמש לעלות
שתחמם לי לפחות
את הדמעות
לוקחת אחריות על להיות

עברו כבר כמה חודשים טובים
שלא עברה מילה
ורגעים יפים וכל מה שבטוח השתנה
אני לא רוצה לזכור רק בכי
מתחת לשמיכה
והכאב הזה אולי, אולי הוא מתנה