תפילת “מוֹדֶה אֲנִי” היא אחת התפילות היסודיות והבסיסיות ביותר במסורת היהודית. זוהי תפילה קצרה ופשוטה, אך היא טומנת בחובה עומק קיומי ופילוסופי רב. במקורה היא אומרת: “מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ, מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ.”
התפילה נאמרת ברגע הראשון של ההתעוררות, לפני כל פעולה אחרת. בכך היא משקפת תפיסה קיומית עמוקה: כל יום הוא מתנה חדשה, הזדמנות להתחדשות ולהגשמה עצמית. מזכירה לנו שהחיים אינם דבר מובן מאליו. במקום לראות את הקיום כמשהו שניתן לנו בזכות, התפילה מלמדת לאמץ גישה של הכרת תודה על עצם היכולת להתעורר ליום נוסף. האל מוגדר כ”מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם”, כלומר ככוח נצחי ובלתי משתנה, ואילו האדם הוא ישות זמנית הזקוקה להחזרת נשמתו בכל יום מחדש. זוהי תפיסה שמדגישה את הפער בין הסופי לאינסופי, אך גם את הקשר שביניהם.
תומר הדדי הלחין גרסה של התפילה בלחן מעודן יפהפה, שר אותה בטון רך ומתכוון בליווי צלילי פסנתר שמשדרים תחושת עצבות, מעצימים את הטקסט והביצוע הקולי. הקווים המלודיים המינוריים מנוגנים כך שהם מוסיפים תחושת סיפוריות ותומכים בקו השירה.
לפי דף המידע שנשלח עם השיר, מתברר שיש כאן סיפור, שאפשר לתארו כנס שקרה לתומר הדדי, כאשר באמצע נגינה בהופעה בפלורידה, פסק ליבו לפעום וחווה דום לב‚ למזלו צירוף של פעולות הצלה השאיר אותו בחיים. השיר הזה הוא הודיה על כך שנשאר בחיים.
מעז יצא מתוק. הטראומה שימשה כחומר גלם לשיר. אירונית, אולי יש בכך איזושהי הקלה ותמורה – במובן של איך שהכאב הופך לאסתטי, תהליך ש"מנרמל" אותו, משיב לחיים במובן של "אַהֲבָה גְּדוֹלָה אוֹתִי שׁוּב מַשְׁכִּימָה", שהיא מהות החיים והיצירה, שמכילה את תחושת ההודיה לעומקה.
תומר הדדי מודה אני קונספט ובימוי קליפ: דב גורביץ׳ ותומר הדדי
פַּעַם רִיחַפְתִּי לִי בֵּין אֶרֶץ לְשָׁמַיִים
וּמתוך הָאֲפֵלָה פָּקַחְתִּי אֶת עֵינַיי
ורָאִיתִי אָז מַלְאָךְ פּוֹרֵס אֶת הַכְּנָפַיִים
וּמְנַגֵּן בִּי סוֹד, מַלְחִין שׁוּב אֶת יָמָי .
מוֹדֶה אֲנִי לִפָנֶיךָ שֶׁהֶחְזַרְתָּ בִּי אֶת נִשְׁמָתִי נְשִׁימָתִי וְאֶת נְגִינָתִי
מוֹדֶה אֲנִי לְפָנַיִךְ שֶׁחִידַּשְׁתָּ בִּי שְׁעוֹתַי אֶת ימיי
אֶת מַנְגִּינוֹתַי וְאֶת אַהֲבוֹתַי
יֵשׁ וְנִיסִּים גְּלוּיִים זוֹרְחִים לְצַד הַדֶּרֶךְ
וכהֶרֶף עָיִן הֵם פּוֹתְרִים כָּל שְׁאֵלָה
וכל הַצְּלִילִים שֶׁבְּתוֹכִי פּוֹרְצִים כְּפֶלֶא
מֵאוֹר גָּנוּז בָּהִיר בְּתוֹךְ הָאֲפֵלָה
מוֹדֶה אֲנִי לִפָנֶיךָ שֶׁהֶחְזַרְתָּ בִּי אֶת נִשְׁמָתִי נְשִׁימָתִי וְאֶת נְגִינָתִי
מוֹדֶה אֲנִי לְפָנַיִךְ שֶׁחִידַּשְׁתָּ בִּי שְׁעוֹתַי אֶת ימיי
אֶת מַנְגִּינוֹתַי וְאֶת אַהֲבוֹתַי
וְשׁוּב אוֹתָהּ חֶמְלָה נוֹגַעַת בְּעוֹצְמָה
וּמַבְחִינָה בֵּין יוֹם וּבֵין הַלַּיְלָה
וְאַהֲבָה גְּדוֹלָה אוֹתִי שׁוּב מַשְׁכִּימָה
אוֹחֶזֶת בְּיָדִי בַּדֶרֶךְ הָלְאָה
מוֹדֶה אֲנִי לִפָנֶיךָ שֶׁהֶחְזַרְתָּ בִּי אֶת נִשְׁמָתִי נְשִׁימָתִי
וְאֶת נְגִינָתִי מוֹדֶה אֲנִי לְפָנַיִךְ שֶׁחִידַּשְׁתָּ בִּי שְׁעוֹתַי אֶת ימיי
אֶת מַנְגִּינוֹתַי וְאֶת אַהֲבוֹתַי
